79 אמניות ואמנים יציגו השנה בהזמנת האוצר ראלף רוגוף בתערוכה המרכזית בביאנלה ה־58 בוונציה, שתיפתח ב־11.5 ותימשך עד 25.11.19. בסך הכל 79 אמנים מרחבי העולם, כולם אמנים חיים (בניגוד לכמה מהביאנלות קודמות) ורובם המכריע, כ־60 איש(!) ילידי שנות ה־70 וה־80. התערוכה תתחלק גם השנה בין שני האתרים הרשמיים של הביאנלה – ג׳רדיני וארסנלה – ותחת הכותרת שתחיו בזמנים מעניינים יעלו בעבודות האמנים שאלות על ״עידן הפוסט־אמת״ וכיצד אמנים מתייחסים לבדיות ולמה שזכה לכינוי הציני או המכובס ״עובדות אלטרנטיביות״.
מנקודת המבט שלנו, בולטת לעין העובדה שאין אמנים ישראלים ברשימת 79 המשתתפים. יש לזכור שמדובר בתערוכה המרכזית של הביאנלה, ואילו בביתן הישראלי – הנציגות הרשמית של האמנות הישראלית לביאנלה הבין־לאומית – יציגו האמנית איה בן רון והאוצר אבי לובין פרויקט מורכב, בשיתוף אמנים אורחים. לא רחוק משם, בביתן הרומני, יציג בלו סמיון פיינרו לצד שני אמנים נוספים. אמנים ישראלים נוספים יציגו במסגרת יוזמות חיצוניות שנלוות לביאנלה ברחבי העיר. ובכל זאת, השאלה על היעדר ישראלים בספקטרום של האוצר הראשי של הביאנלה מטרידה, במיוחד אם לוקחים בחשבון שזהו מצב מתמיד בשנים האחרונות, הן בביאנלה לאמנות והן לאדריכלות.
ניידקה אקונילי קרוסבי. צילום: ג׳ייסון וויצ׳ה
מתוך עבודתה של איה בן רון לביתן הישראלי. צילום: עודד קמחי
בזירת האמנות המקומית יש התולים זאת בהשפעת החרם של תומכי BDS, שבארץ לא מרבים לדבר עליו (פרט למקרים שבהם הוא עולה בהודעה רשמית, כמו זו של רוג׳ר ווטרס), ויש שמכוונים אצבע מאשימה לפעילות הדלה ביותר של משרדי הממשלה – אנשי משרד התרבות ונספחי התרבות של נציגויות משרד החוץ, שאמורים לקדם את נוכחותה של האמנות והתרבות הישראלית בעולם.
תשובה פשוטה יותר, ולא פחות מעציבה, היא שאנחנו לא מאוד בולטים בשנים האחרונות בזירת האמנות הבין־לאומית, עם או בלי קשר לחרם. ישראל היא מדינה קטנה ונידחת, ולמרות הזיקה לאירופה ותחושת האוניברסליות והרב־תרבותיות ששוררת כאן, מעט מאד מהאמנות (המצויינת בחלקה) שנעשית ומוצגת בארץ מגיע לעיניהם של מבקרים ואוצרים בחו״ל.
בראייה סטטיסטית, עם זאת, מגלים שאין סיבה אמיתית להתלונן: באופן יחסי לביאנלות קודמות מדובר ברשימה מצומצמת בשליש לפחות – 79 לעומת 120־140 אמנים בביאנלות של העשור האחרון. ברשימה יש רק שלושה בריטים (בלי קשר לעובדה שהאוצר רוגוף חי ופועל בלונדון יותר מעשור); חמישה סינים; ארבעה יוצאי ארצות ערב ואיראן (בהם האמנית רולה חלוואני, פלסטינית תושבת מזרח ירושלים, שעבודתה אינה מוכרת בארץ); שלושה גרמנים, אבל יש 12 תושבי ברלין כיום, יוצאי מדינות שונות, ביניהם קולקטיב ״סלאבים וטאטארים״.
מארי קטאימה
בין השמות שכדאי לעקוב אחריהם נמצא אד אטקינס (בריטי, שחי בברלין וקופנהגן), שעבודותיו משלבות וידאו, מיצב וציור בגרסת פופ ארט עכשווי ומבקרות את תרבות הצריכה והפוליטיקה המסואבת. כריסטוף בושל השווייצרי שחי ברייקיאוויק, שהופעתו האחרונה בביאנלה הייתה עם הביתן האיסלנדי ב־2015, אז הפך כנסייה שוממה למסגד פעיל, שהפנה זרקור להתעלמות הגורפת של אירופה מת רבות הפליטים המוסלמים הנקלטים כמהגרי עבודה ומבקשי מקלט. העבודה נסגרה תוך שבועיים בלחץ עיריית ונציה, ככל הנראה מחשש לפרובוקציות ופיגועים מבית היוצר של דעאש.
ניידקה אקונילי קרוסבי, ילידת ניגריה שחיה בלוס אנג׳לס ושכיכבה בין היתר בסרט ״המחיר של הכול״, על האנומליה של עולם האמנות. גם האמן הוותיק יותר, ג׳ורג׳ קונדו (שהיה בין הדוברים המשעשעים באותו סרט), אמן ביקורתי וחד מבע, שמצטט ויוצר פראפרזות על פיקאסו וגויה, וורהול ואחרים. יאן וו, הכוכב הוויאטנאמי־דני שחי כיום במקסיקו. כריסטיאן מרקליי השווייצרי־אמריקני, יוצר ״השעון״ שהוצג לראשונה בביאנלה של ונציה 2011. האמנית ההודית המעולה שילפה גופטה, והאמנית הצרפתייה־אמריקנית ניקול אייזנמן, הן שתיים לפחות שמבטיחות שנושא המגדר ויחסי הכוחות בחברה לא ייעדרו מסדר היום. יש נציגים בודדים גם לדרום אפריקה, ליפן ולדרום קוריאה, לתאילנד ולנסיכות הזעירה בהוטן.
The post אמני הביאנלה בוונציה: צעירים, נוודים, ביקורתיים (ולא ישראלים) appeared first on מגזין פורטפוליו.
