Yuval:
הי רמי. בוקר טוב, מה קורה? הכל מוכן לתערוכה?
Rami:
עוד לא, כמו שאתה יודע זה לא נגמר עד שזה נגמר. ביישורת האחרונה!
Yuval:
אכן. תגיד, מאיפה הגיע הרעיון לאצור תערוכה בשם התהוות? מה היה הטריגר?
Rami:
שאלה טובה! כפי שאתה יודע, אני עוסק הרבה שנים בסוגיות של זהותי הפרטית, המקומית והישראלית דרך עיצוב. לפני כמה חודשים פנו אלי מהגלריה במעלות תרשיחא וביקשו שאאצור תערוכה על עיצוב, והבנתי מהרגע הראשון שזה מה שאני רוצה לעשות: לעסוק בנושאים שמעניינים אותי גם מהפן האוצרותי. לראות מה אחרים עשו אז והיום. ואכן יש מבחר מרתק
Yuval:
מה קורה בגלריה בדרך כלל?
Rami:
זו גלריה ותיקה, שפועלת לצד מרכז אמנויות חינוכי בעיר, ובדרך כלל היא מציגה אמנות לקהל הצפוני לרוב. הפעם החלטתי שהעיצוב שנציג יהיה קרוב ככל האפשר לעיצוב שימושי. לא רציתי עיצוב שהולך רחוק לכיוון הפיסולי: רציתי להראות לקהל הזה שדרך אוביקטים יום־יומיים, שקל לנו להתחבר אליהם, עיצוב יכול גם להגיד אמירות חברתיות ואישיות חזקות, ולהעביר מסרים חשובים על חיינו. אני מאמין שזו תהיה חוויה מרתקת לקהל של הגלריה ובכלל
רמי טריף. צילום: דניאל לילה
Yuval:
אז יש פנייה מהגלריה והבנת מה אתה רוצה לעשות. מאיפה מתחילים?
Rami:
יש את העבודות שקופצות לך ישר לראש, כי הכרת אותן קודם ואתה מייד מבין שהן מדויקות לנושא; ואז אתה עוצר שניה ומתחיל לחשוב ולהתגבש. בדרך כלל, לפני כל שלב בפרויקטיי עיצוב אני ניגש לספרות ולתיאוריה. אני קורא הרבה ושומע מפי אנשים מובילים בתחומים שאני עוסק בהם, סוציולוגיה, תרבות וחברה. ככה מתחיל להתגבש מעין מניפסט לכל פרויקט שאני עושה.
גם הפעם הלכתי ללמוד, ואז כתבתי את האני־מאמין שלי על התערוכה כסוג של מאמר אוצר, ובמקביל חיפשתי עבודות חדשות, גם דרך מכרים וגם דרך בתי הספר לעיצוב. אבל תמיד אני חייב את הטקסט מולי כעוגן רעיוני שדרכו נבחנת כל בחירה
Yuval:
תתמצת בכמה משפטים את העוגן הרעיוני?
Rami:
חילקתי אותו לשלושה חלקים. הראשון: העיסוק העכשווי בפוליטיקת הזהויות בישראל ובעולם. השני: מה עושים מעצבים עם הנושא ואיך הם מטפלים בו, כולל החשיבות של העיסוק הזה. השלישי: מה התכלית של העיסוק ואיך אני רואה את ההשפעה שלו על חיינו בפועל, או איך הייתי רוצה שזה אכן ישפיע.
ברובד הראשון – השיח המוקצן בתוך החברה הישראלית בהקשר של פוליטיקת הזהויות הופך יותר ויותר לשיח חרשים, וכבר לא משנה לצדדים מה הטיעון אלא העיקר מי אמר. וככה לצערי אין דיאלוג והכל תקוע. ברובד השני – אנחנו רואים שלא מעט מעצבים מטפלים בנושאי הזהות ממקומות שונים, וזה בפני עצמו כבר שיח תרבותי. כמובן שבאמנות זה קורה הרבה יותר אבל זה ממוקם יותר פנימי ואישי.
אני חושב שלעיצוב יש יותר כח להתחבר לאדם מהיישוב ולהעביר לו מסר דרך שרפרף בעיצוב היברידי, מאשר אמנות שיושבת במוזיאון ונשארת בבועה של חוג חברתי מסויים. וברובד השלישי – ניסיתי להיות הרבה יותר אופטימי ממה שאני ויש מקום לכך, אני מקווה
Yuval:
איך זה בא לידי ביטוי בעבודות? תן כמה דוגמאות?
Rami:
אני אתן לך דוגמה יפה: העבודה של מעצבת תכשיטים צעירה ומוכשרת בשם תמר פלאי, שמציגה פרויקט מבריק ומדוייק, סדרה של אובייקטי תפילה וריטואל יהודיים לנשים (ציצים, תפילין ועוד). תמר מגיעה ממקום פמיניסטי והיא מתחברת לזרמים הרפורמים של היהודות. זאת תגובה של מעצבת למציאות בוערת בחברה הישראלית היהודית ואצל יהדות ארצות הברית. נשות הכותל, לדוגמה, מתפללות עם כיפה ושאר חפצי קדושה. היא מציעה גרסה נשים משובחת שבהתאמות הנכונות יכולה מהר מאוד להפוך לחלק מחיי היום־יום של הזרמים האלה ביהדות
תמר פלאי, והיו לאות על ידך. צילום: Ya Studio
דויד זכריה, ק״מ מרובע. צילום: מ״ל
Yuval:
עוד דוגמאות?
Rami:
שני פרויקטים עוסקים בירושלים. הראשון, של עזרי טרזי, שמציג שלושה שולחנות שהחלק העליון שלהם הוא מפת העיר העתיקה, והעיצוב מייצג את הפסיפס החומרי והרעיוני של העיר. שולחן אחד בנוי מחומרים שונים בצבעוניות, טקסטורה ומבנה אקלקטי, ובעיני הוא מאוד ירושלמי. שולחן אחר הוא אוסף של סורגי חלונות מהעיר העתיקה. יש כאן לא רק מבט על חומריות העיר מתוך עיניים של מעצב אלא גם סקירה על התפתחותה של העיר העתיקה, על השכבות שלה דרך הסורגים. זה כוחו של עיצוב: תנסה לחשוב מתי פעם אחרונה שמת לב לסורגים בבית שלך או בבית שאתה עובר לידו כל יום. זאת מפה אורבנית, רק באנכי
Yuval:
והפרויקט השני שעוסק בירושלים?
Rami:
פרויקט נוסף של בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, דויד זכריה, שגם חקר את העיר העתיקה. דויד יצר סדרה של כוסות מעפר חפירות באגן הקדוש, ושילב אותם עם טקסטילים מקומיים בעלי סמליות־על כמו ציצית וכאפייה. התוצרים מעניינים כי חלקם נראים עשויים מבטון אך ממש לא. אולי אתה מכיר את זה, אבל כולם חופרים בירושלים, גם היהודים וגם המוסלמים. וכל צד מנפה – תרתי משמע – את הארכיאולוגיה של האחר. מעין מירוץ תוכחה היסטורי.
שנדבר על עוד דוגמאות? ניגע בדברים אחרים?
Yuval:
כן. אולי תתן דוגמה עם הבטים פחות דתיים?
Rami:
פרויקט נוסף של המעצב ארז נבי פנה והמעצבת הצרפתייה אינס ברסו: זה עיסוק אחר לגמרי בזהות, שעוסק בזהות הטבעונית של נבי פנה וברסו, שני בוגרי האקדמיה לעיצוב באיינדהובן. הם מציגים שטיח ארוג ומסיכה ארוגה שנעשו במסגרת פרויקט גדול יותר בהודו. הם נסעו להודו כדי להבין איך זה עובד שם, בחברה שיש בה קדושה לחיות אך מקיימת בתוכה גם היררכיה חברתית נוקשה מאוד בדמות הקסטות.
כחלק מהתובנות שלהם, וגם מהאג׳נדה שאי אפשר לנתק טבעונות מהסביבה, הם מציגים פרויקט היפותטי המציע עולם שבו האדם אינו היישות האינטליגנטית ביותר על פני כדור הארץ; מעין סימולצייה שבה הטבע לוקח את העניינים לידיים. השטיח מתחבר למסורות הייצור המקומי ומשלב חלקי פלסטיק מהרי הזיהום שיש שם. העולם טובע בפלסטיק, הם אומרים, וזה מחריד כשרואים את החצר האחורית של העולם
ארז נאבי פנה ואינס ברסו, חיקוי. צילום: מ״ל
שיר אברהם, טוטם תימני. צילום: נמרוד גנישר
Yuval:
מעניין
Rami:
ופרויקט אחרון הוא סדרת שרפרפים חינניים בשם טוטם תימני של המעצבת שיר אברהם, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון. שיר חקרה את אורחות החיים בבית התימני היהודי של אז, ומתוך המחקר של אוביקטים בעלי שימושים שונים לזמנים שונים במשך היום, היא עיצבה סדרת שרפרפים מעץ ומתכת שנערמים לכדי מבנה טוטמי יעיל ומותאם לדירות הקטנות של היום. העיצוב משלב טכניקות וסמליות ממורשת יהדות תימן ויש בו לא מעט מן התכשיטי. בעיניי, הטוטם הוא גם סמל למסורת ההיא, הוא מסמל אותה, מסמן אותה, נותן לה כבוד, אבל מצהיר שאני גם כאן ורוצה את העכשיו והעדכני
Yuval:
מהשיחות שהיו לך עם המעצבים: מה המוטיבציה שלהם? הם חושבים שזה יכול להשפיע? אתה אמרת מקודם שאתה אופטימי…
Rami:
אני חושב שבסוף לא כולם פועלים מתוך הדחף לפעול לשינוי חברתי באופן מובהק. חלקם מנסחים לעצמם את עצמם דרך העיצוב כחלק מתהליך טבעי של התפתחות יוצר, אבל אני מאמין שהעיסוק בנושא יוצר את השיח, ובמקרה הזה הוא שיח חומרי. אלה אוביקטים שמספרים סיפורים שאנשים יכולים להתחבר אליהם ולהרגיש כלפיהם משהו אחר מעבר לצורך בחומריות, בצרכנות שמאפיינת את חיינו. הם טעונים בממד היסטורי, רגשי, אולי גם ״מתקן״.
מצד שני, העבודה של יעקב קאופמן לדוגמה, עוסקת בזהותו כיוצר ובאובססיה שלו לעשייה הזאת. גם בה יש רבדים של דיון על אמנות, קוביזם, ההשראה מאפריקה, צרכנות, מנגנוני השכפול והרידוד של האוביקט
Yuval:
למה הכוונה ב״מתקן״?
Rami:
ברגע שאתה מתחבר לאוביקט, נניח כסא, ממקום שהוא לא רק הערך האסתטי אלא גם התרבותי והמסורתי שקשור אליך כאדם מסויים שבא ממקום מסויים, יש בזה חוויה מתקנת או מפצה. אני חושב שקשה להסביר את זה בלי לגעת במונחים כמו אוריינט ואוקסידנט; מזרח ומערב; רוב ומיעוט. אני רואה את זה כבר שנים בתערוכות שאני עושה. יש איזה ברק בעיניים ותחושת גאווה כשאנשים רואים אוביקטים כאלה שמתחברים להם עמוק לנפש, לילדות, מדברים אליהם בשפה שלהם. אם נהיה קלישאתיים בשפה של סבתא…
הִתהַוּוּת: זהות – בין הפרטי לקולקטיבי בעיצוב עכשווי בישראל
מרכז אומנויות וגלריה ע״ש אפטר־ברר, מעלות־תרשיחא. רח׳ בן גוריון 15, מעלות.
משתתפים: שיר אברהם, שלומית באומן, ורד בבאי, סמאח בטחיש, עוז בירי, אדמהון גלאור, חנן דה לנגה, דויד זכריה, עזרי טרזי, ארז נאבי פנה ואינס ברסו, ניל ננר, תמר פלאי, חיים פרנס, יעקב קאופמן, אלון רזגור. אוצר: רמי טריף.
פתיחה: יום ו׳ 5.4 בשעה 11:30; רב־שיח בהשתתפות האוצר והמעצבים: יום ראשון 21.4 בשעה 18:00; סיור מודרך בתערוכה עם האוצר והמעצבים: שבת 18.5 בשעה 11:00.
The post רמי טריף שומר על אופטימיות בפוליטיקת הזהויות של עולם העיצוב appeared first on מגזין פורטפוליו.
