לשנינו צלקת במרכז עצם הבריח, של האחת בולטת ושל האחד שקועה. אם היינו מדברים לפני שנים היינו מספרים על הצורך שלנו להסתיר אותן, על הבושה וחוסר הנוחות שבצלקת במיקום כה מרכזי. השנים והזמן היטיבו עמנו ולמדנו לקבל ואפילו לחבב את השוני הזה, הבנו שכל אחת מהצלקות מביאה עמה סיפור, כזה שמחזק את הסיפור השלם.
הכרנו לפני כשלוש שנים בסביבת עבודה בעלת פלטה צבעונית מצומצמת שהורכבה בעיקר מגווני אפור. המשיכה של שנינו לצבע והצלקת המשותפת חיברו ביננו ועוררו בנו את הרצון ליצור פרויקט משותף. הרהרנו במקומות נוספים בהם אנו מסתירים סימנים ויחד עברנו תהליך יצירתי, מקביל לזה האישי שכל אחד מאיתנו עבר, מהסתרה וטשטוש – להשלמה והנכחה.
אלדד צדוק ורעיה כהן
כל סימן נושא עימו סיפור. כולנו מטשטשים ומסתירים עקבות הנתפסים בעינינו כפחות אסתטיים או מפריעים. כולנו רוצים לתעד רגע מושלם, נטול פגמים ומדויק, כזה שלא נושא משקעים מרגעים אחרים. הפעולה הזו סקרנה אותנו: התחלנו לאצור ולתעד סימנים, כואבים, מגרדים, אסתטיים יותר ואסתטיים פחות. מהר מאוד הבנו שאנחנו אוספים סיפורים: הרגע שבו הגרב יורד אך מותיר חותם, רגע שבו צמה נפרמת ומסמנת דרך על השיער או רגע לפני ששמיכה מעבירה את דפוסה על הלחי; רגעים שאנו חווים כל הזמן אך לא טורחים להתעכב עליהם.
את הרגעים האלה הנחנו בסביבה ביתית אך עשויה, מוגזמת וצבעונית. רצינו ליצור מתח ודיסוננס, בין הסימן הטבעי והאגבי לסט צילומים גבוה ומוקפד. התבוננו בציורי טבע דומם שבתקופה הניאו־קלאסית נעשה בהם שימוש באידיאליזציה והנצחת הרגע, בדומה לאותו הרגע שאנו חוקרים וניסינו להתחקות ויזואלית אחר אותה הנצחה.
שנינו מעצבים גרפיים, מתקשרים חזותית על בסיס יומי ומורגלים ביצירת דימויים דרך העיניים. הפעם התנסנו בבניית דימוי דרך הידיים: קיבלנו השראה מהבדים והטקסטיל ואספנו יריעות עם טקסטורות ומרקמים מגוונים. כל אחת מהקומפוזיציות נולדה מהנחה של בדים זה על גבי זה, זה לצד זה. יצרנו עולם המורכב מפלטה צבעונית ורוויה, כזו שלא בהכרח היינו יוצרים אלמלא מגוון הטקסטיל שליקטנו.
במשך תקופה נפגשנו אחת לשבוע, חלקנו סיפורים, אספנו השראות, בחרנו בדים, תפרנו, תרנו אחר הכלב המדויק (זה שהגיע פזור ורטוב לצילומים כי ירד מבול וקיבל ייבוש הגון), הרכבנו סט אחר סט אל תוך הלילה, עבדנו יד ביד על כל חלק בהפקה, פרוייקט שבו אנו יוצרים את כל ההבטים, הכל כדי לוודא כל הזמן שהמצלמה ואנחנו מספרים את אותו הסיפור. התוצאה – סימן רשום – היא סדרה של צילומים וקטעי וידאו שבכל אחד מהם סימן שבדרך כלל היה מרוטש החוצה. הצילומים משאירים את אותם סימנים במצבם הטבעי ומנסים לשאול על הלגיטימציה שלהם להתקיים כדימויים בתעשייה.
– – –
סימן רשום: אלדד צדוק ורעיה כהן, כולי עלמא, 15-21.4.19
קריאייטיב, ארט דיירקשן, סטיילינג ועריכה: אלדד צדוק, רעיה כהן; איפור: מור איחואלוס; צילום: עדי שנאפיק; דוגמנים: ברנט צ׳יקה יומיאוזולו, רעיה כהן
פינת ההגשות של פורטפוליו כוללת חומרים שהתקבלו במערכת, ופורסמו כחלק מהרצון שלנו לשמש במה לפרויקטים חדשים. שלחו אלינו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים.
פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post אלדד צדוק ורעיה כהן // סימן רשום appeared first on מגזין פורטפוליו.
