מלחמת המעמדות האמריקאית מעולם לא נראתה טוב כל כך

סרט האימה US (״אנחנו״), שהופק בתקציב של 20 מיליוני דולרים, הכניס בסוף השבוע הראשון להקרנתו בארצות הברית למעלה מ־70 מיליון דולר – השג מרשים לסרט שהצפייה בו מוגבלת מגיל 18. סרטו של ג׳ורדן פיל, שגם כתב את התסריט – והוא גם הזוכה האפרו־אמריקאי הראשון באוסקר בקטגורית התסריט, על סרטו הקודם Get Out – זוכה להצלחה ביקורתית ומסחרית מרשימה. סרטי אימה מתפקדים תמיד כסייסמוגרף תרבותי: הם משקפים את חרדות הזמן ומאפשרים לקהל הצופים להתעמת איתם, לדובב אותם ובמידה מסוימת גם לעבד אותם. הצלחתו המסחרית של US מעידה על הרלבנטיות התרבותית שלו: קהל הצופים נענה לו, משום שהוא משקף דבר־מה משמעותי ביחס לתרבות שבה הוא נטוע.

הסרט נע בין סאטירה מעמדית לבין סרט אימה מסוגת ה־Slashers, שפעמים רבות – בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי – מעידה על הקשרים מעמדיים. סרטים כמו ״המנסרים מטקסס״ או ״הגבעות״ מתארים תרחיש שבו קבוצת של צעירים עירוניים ובורגניים מגיעים לאזורים פריפריאליים של ארצות הברית, ושם הם נרדפים על ידי משפחות מעוותות ורצחניות – שהמאפיין הראשון שלהן הוא עוניין. אלו משפחות שנשארו בעיירה הנטושה לאחר סגירת המפעל או מקורות ההכנסה של תושביו, והן חיות במסגרת תחומה של נחיתות מעמדית, גופנית ואינטלקטואלית (שבאה לידי ביטוי בליקויים קוגניטיביים וגופניים גם יחד).

בני העשירים נקצרים על ידי המשפחה, כביטוי קולקטיבי של חרדה מפני המפלצתיות של העוני – ובעיקר של האנשים שלוקים בו. לפי התפיסה של הימין הרפובליקאי הכלכלי בארצות הברית, העניים הם האשמים במצבם, שמשום שהם הוציאו עצמם מאתוס השאפתנות וההישגיות שמגולם בחלום האמריקאי. לפיכך הם מבודדים, סוטים וחולניים: הם מהווים איום פיזי על האינדיווידואליזם האזרחי הנורמטיבי, שחותר לקראת עושרו ואושרו.

סרטו של פיל מתמודד עם מלחמת המעמדות האמריקאית – שכמעט ולא מדוברת בשום הקשר בתרבות הפופולרית, מלבד בקומדיות רומנטיות שעוסקות באהבה בין־מעמדית, או בסרטי אימה שמציגים את בני המעמדות הנמוכים כאיום מסוכן. הוא עושה זאת באופן מרשים חזותית וחדשני מבחינה פוליטית וחברתית: כבר בפתיחת הסרט, הטלוויזיה בסלון משדרת מידע על השרשרת האנושית של השומרונים הטובים, שמוחים כנגד העוני; ומיד לאחר כך סצנת הרקע של כתוביות הפתיחה – אחת מהמרשימות ביותר מבחינה חזותית שראיתי מעודי.

חרדת הכפיל

נקודת המוצא של פיל לטיפול בהקשר המעמדי נטוע בחרדת הכפיל. משפחה אפרו־אמריקאית, זוג הורים ושני ילדיהם, יוצאת לנופש בקליפורניה, סמוך לחופים השוקקים של סנטה קרוז. אם המשפחה נושאת טראומה מהאתר הזה: כשהיתה ילדה, חמקה מהוריה ושוטטה לבדה בפארק שעשועים על שפת הים. היא נכנסה לתוך מבוך מראות, ושם פגשה בבת דמותה: לא בהשתקפות שלה, אלא בכפילה ממש. היא נמלטה משם מבועתת. עם השיבה לאתר של החטא הקדמון, שנים לאחר מכן, היא חשה שדמות הכפילה שלה עלולה לאתר אותה שוב, ולהרע לה ולבני משפחתה.

ואכן, כפילים מדויקים של המשפחה הזו – אב, אם ושני ילדים – ניצבים ערב אחד בפתח בית הקיט של המשפחה, לבושים סרבלים אדומים, שמזכירים את סרבלי העבודה של האסירים שהועסקו בעבודות כפייה. כוונותיהם אינן טהורות: הכפילים המאיימים הם רצחניים. אולם הרצחנות שלהם היא – כפי שמעירה אחת הדמויות בסרט – עבודת אמנות רדיקלית; ובהדרגה, ככל שנחשף סיפורים של הכפילים והאתר שממנו הם מגיעים, ההזדהות של הצופים נחלקת בין בני המשפחה המאוימים, לבין הכפילים – אמריקאים שלא זכו להזדמנות שווה, שחיו בעוני ובמחסור, וכעת הגיע זמנם לתפוס מקומם על פני השטח של התרבות האמריקאית.

הסרט עושה שימוש נבון ומחוכם במחשבה הפרוידיאנית לגבי הכפיל, ואף ממשיך ומפתח אותה. פרויד, במסגרת החיבור ״האל־בייתי״, כותב על החרדה שמתעוררת כשבני אדם נפגשים בדבר מה זר ומוזר, אך גם בו־זמנית מוכר ואינטימי. התופעה מתגלה כמו־לראשונה, אך גם משקפת את המודחק ומסגלת לעצמה את האינטימיות המאיימת של מה שהסתנן מבעד למרתף הנעול של הלא מודע.

הכפיל – וחרדת הכפיל – היא אחת הדוגמאות המרכזיות של פרויד בדיון זה. החרדה מבובות, מרוחות רפאים, מבני אדם שמסוגלים לשנות את עורם ואת מהותם באופן דרמטי, נובעת מהמפגש עם הכפיל המאיים. פרויד מסביר זאת כתוצאה מההדחקה של האיד, המרכיב הילדי, שטוף התאוות והתשוקות. הסופר־אגו הבוגר מתבונן על האיד כעל כפילו המאיים. התשוקות משולחות הרסן, הזללניות והמופקרות הן מי שהייתי פעם, דמות שהודחקה אל תוככי הלא־מודע. כעת, תחת השלטון המרסן של האגו, כל התגשמות או נוכחות־פתע בלתי נשלטת של האיד הפראי מעוררת בעתה. לדוגמה בהתפרצויות זעם לא נשלטות, או בהתפרצויות צחוק; בהקשרים פסיכוטיים או בחלומות בעתה; אך גם במובן הסמלי יותר: בובות שמתעוררות לחיים, חיים שמתגלגלים למתים, בני אדם שהופכים את עורם.

פיל עובד עם התיאוריה של פרויד באופן צמוד: אלו הם בני דמותם של חברי המשפחה, שמגיחים מתחת לפני השטח ומבקשים לקחת לעצמם חזקה על החיים. אולם הוא משתמש בתיאוריה הפרוידיאנית כדי לצקת בה משמעות חברתית ותרבותית עכשווית: הכפילים הם לא רק מודחק פסיכולוגי אוניברסלי, אלא מודחק תרבותי והיסטורי.

ההדחקה הזו נושאת ממד סימבולי, אך גם מרחבי ממש בסרט: הם חיים במערכת תעלות תת־קרקעית. הם אלו שלא קיבלו הזדמנות שווה, שהסופר־אגו של אתוס ההצלחה האמריקאי מדחיק את קיומם. באחד מהמונולוגים המצמררים בסרט, מספרת הכפילה של הגיבורה הראשית, אם המשפחה, על חייה. כשהגיבורה קיבלה אוכל, מתנות לחג, זכאות לטיפול רפואי ואפשרויות לקדם את עצמה בתוך עולם השפע הצרכני, כפילתה חייתה כמו ארנב במעבדה: ללא חירות, ללא זכויות וללא הזדמנויות.

מהלך הסרט מלווה את ההתקוממות של הכפילים, שתובעים את זכויותיהם בתוך המרחב הגלוי והחשוף של הציוויליזציה האמריקאית. ההתקוממות הזו יוצרת אימה, שמפנה את מקומה בהדרגה לטשטוש מוסרי – ובסופו של דבר, בשוט האחרון של הסרט, גם להזדהות אסתטית אל מול דימוי מרהיב של התנגדות אזרחית. פיל, וזה ההישג המרכזי של הסרט, משתמש בז׳אנר האימה באופן אירוני וביקורתי, עם שלל הרמזים וציטוטים מסרטי אימה אחרים, כדי לשרטט מחדש את גבולותיו ואת החרדות האידיאולוגית שהוא מסמן: העוני (המסוגנן לעילא) הופך מבעיה של יחיד מפלצתי, שבוגד באתוס האמריקאי משום שאינו חותר אחרי אושרו – למרכיב בפאתוס מרהיב של מהפכה ושל שינוי.

The post מלחמת המעמדות האמריקאית מעולם לא נראתה טוב כל כך appeared first on מגזין פורטפוליו.