הפעם הראשונה
״אסנת רבינוביץ, שמחה שירמן – מיתוס איקרוס״, יוני 1994, קמרה אובסקורה, תל אביב. מיכל היימן, אז אוצרת הגלריה בקמרה, הזמינה אותי לאצור תערוכה. בחרתי במיתוס של איקרוס, נושא שהקסים אותי: הרגע של התרוממות הרוח, החופש המוחלט, דרמת הנפילה וכאב אין־סופי. בעיקר העסיקו אותי המוטיבים המשותפים לאמנות ולמיתוס: בדיקת הגבולות ונטילת הסיכון. הצגתי את עבודותיה של אסנת רבינוביץ ז״ל (אמנית נהדרת שלא קיבלה די הכרה) במיצב שהורכב מעשרה ציורים של דמות מכונפת; ובאותה עת את שמחה שירמן, שיצר מיצב מדיה מעורבת ובו שתי כנפיים עשויות דפי תנ״ך, דיוקן עצמי וצילום של ים. לאורך השנים התגעגעתי לעבודת האוצרות – תהליך יצירתי של אינטגרציה בין הפעולה האינטלקטואלית של הכללה וצירוף, ומציאת מכנים משותפים, וההתרגשות שיוצרת אמנות טובה.
סמדר שפי. צילום: מיכל היימן
תומר ספיר בבית ביאליק
התחנה האחרונה
קיקלון – תערוכת יחיד של תומר ספיר, שנפתחה לאחרונה בבית ביאליק, היא חלק מפרויקט ״אמנות בקומה השנייה״ שהתחלתי בו השנה. בבית ביאליק אני בונה מהלך ארוך, עם תמיכה מקצועית של איילת ביתן שלונסקי, מנהלת מתחם ביאליק ועם צוות הבית. אני אוצרת את תערוכות הבית מאז 2013 והמקום היפה והמאתגר אהוב עליי.
העבודה בתוך חלל היסטורי – מ־1926, בתכנונו של אדריכל יוסף מנור, עם מעורבות ערה של ביאליק – בתוך בית שנבנה מתחילה כהתגלמות רעיונית על התרבות העברית, מרגשת בכל פעם מחדש. המגבלות הרבות על ההצבה של אמנות בבניין לשימור מחמיר מולידות התמודדות, שלי ושל האמנים, עם שאלות שלא היו עולות בחלל אחר. את התובנות שספגתי בבית ביאליק ישמתי גם בתערוכה שאצרתי בבית האמנים בירושלים ״דיוקן חלקי – פרגמנטציה של זהות״. שם אמנם החלל נוח בהרבה (ללא ריהוט) אך עם דקדוק אדריכלי שדרש התייחסות בהצבה.
בתערוכות השנתיות ברחבי בית ביאליק הן קבוצתיות, בהשתתפות שלושה עד שישה אמנים, ומתייחסות ליצירה או נושא במורשת של ביאליק. הנושאים נעו מתאורטיים כמו ״גילוי וכיסוי״ או ״אני ואתה״ (שנסגרה לאחרונה) או חברתיות פוליטיות כמו ״מאחורי הגדר״. האמנים יצרו אמירות מרהיבות, פרשניות ומקבילות ליצירה הכתובה. משמח לראות איך עבודות שהתחילו בבית ביאליק ממשיכות לגדול – דפנה שלום עם עבודות כתב ברייל, טלי נבון עם סדרת רישומים של פקעות או חיימי פניכל, שהלבנים שלו חסמו את מרפסת חדר העבודה של ביאליק ובימים אלה מציג במוזיאון הרצליה ובגלריה בסיס.
סדרת התערוכות החדשה ״אמנות בקומה השנייה״ היא מהלך עומק של תערוכות יחיד. בקומה השנייה יש חדר קטן ורבוע וריק, ולשם אני מזמינה אמנית או אמן ליצור מיצב בעל פן מחקרי היסטורי.
אליהו אריק בוקובזה בבית ביאליק. צילום: דין אהרוני
חיימי פניכל בבית ביאליק. צילום: דין אהרוני
מכל מלמדי השכלתי
למדתי מכל כך הרבה תערוכות, מכל כך הרבה סיטואציות אוצרותיות, שאזכיר רק אחדות. ב־2003 דן קמרון אצר בביאנלה של איסטנבול את דוריס סאלסדו עם עבודה של 1,500 כיסאות שנערמו בין שני בניינים – עבודה בלתי נשכחת,שהפכה מונחים של היעדר, זיכרון והיסטוריה לרגע פואטי עוצמתי. התערוכה WACK!: ART AND THE FEMINIST REVOLUTION שראיתי ב־LA MOCA ב־2007 העלתה למודעות את התרומה הלא מספיק מוערכת של אמניות כמו לינדה בנגליס, אנה מנדיטה, קרולי שנימן ורבות אחרות, במהלך אוצרותי רחב וחכם ויפה של קורנליה באטלר. התערוכה הזו התקשרה למחקר הדוקטורט שלי על גרטה וולף קרקואר. פרק מהדוקטורט גם עיבדתי לתערוכה שאצרתי ב־2018 במשכן לאמנות בעין חרוד (מקום מעורר השראה).
כרזת התערוכה wack בלוס אנג׳לס
בתערוכה ״הארמון האנציקלופדי״, בביאנלה בוונציה 2013, האוצר מסימליאנו ג׳וני יצר חללים פיזיים ורעיוניים מרהיבים. ההחלטה לכלול דמויות כמו רודולף שטיינר, הילמה אפ קלימט וקרל יונג בזירת האמנות פותחת אותה לשיח בלתי מתנצל על הפלאי והלא מושג כחלק מעולמנו הרוחני־תרבותי.
אם לנקוב בשמו של אוצר שהשפיע על החשיבה שלי בשנים האחרונות הרי זה אוקווי אנווזור, שהלך לעולמו לאחרונה. אוצר הדוקומנטה ב־2002 והביאנלה בוונציה ב־2015. אנווזור, לצד אוצרים נוספים, חצבו מקום חדש לאפריקה בתוך האמנות העכשווית והתוו דרך ליצירת עולם אמנות אינקלוסיבי, מעניין יותר, הייתי אומרת אפילו אנושי יותר. All the World's Futures הביאנלה שאצר ב־2015 הייתה בלתי נשכחת. הוא לקח את הבמה של האירוע השבע והנוצץ ביותר והפך אותה לפלטפורמה לאג׳נדה פוליטית בלתי מתנצלת, מרהיבה ולא מתחנפת לקהל. השימוש שלו בהקראת המניפסט הקומוניסטי, כהצהרה וכעבודת סאונד וחלל הייתה מבריקה.
אלי גור אריה בבית ביאליק. צילום: דין אהרוני
תערוכת החלומות
יש לי המון חלומות! חולמת על תערוכה גדולה של אמנות קינטית, אמנות שיש בה את הממשק בין הרובוטי לבובתי, בין המאיים והמשחקי. תערוכה שתקסים ותטריד ותדבר על הקו שבין חי לדומם, שבין אוביקט ליישות. וכן יש בכך לא מעט פוליטיקה. חלום אחר הוא על אלכימיה – על הנקודה שאמנות מתיכה מציאות ויוצרת תודעה חדשה.
בקרוב אצלך
״סופה להתקיים – רגישויות משותפות״, תערוכה במסגרת הביאנלה לאמנות בירושלים, שתפתח באוקטובר 2019. זו תהיה תערוכת מיצבים עם אמנים נהדרים. שיח של אמנות שמביטה פנימה, בודקת מצבי הידברות, קשר, מגע, שמבוססים על הזרמים התת קרקעיים, על מה שלא נאמר אך משתמע.
The post מגלים אוצרות // סמדר שפי appeared first on מגזין פורטפוליו.
