״למדתי אדריכלות בטוקיו״, מספרת קווהטה. ״אחרי הלימודים הרגשתי צורך להשתמש בידיים והתחלתי לעבוד כשוליה בסדנה לרהיטי עץ. לפעמים תיקנתי כסאות במשך יום שלם, אבל רכשתי הבנה איך לעשות רהיטים; זה אמנם לא הספיק כדי לבנות רהיטים מושלמים, אבל למדתי מהנגרים איך להשתמש בחומרים ובמכונות. אחרי ארבע שנים רציתי לחזור וללמוד עיצוב. נסעתי לדנמרק כדי ללמוד בבית הספר לאדריכלות באורהוס, פגשתי את קן והפכנו לזוג״.
למה חזרת לללמוד שוב אדריכלות?
״החלום שלי היה לשלב עיצוב ועשיית רהיטים וחשבתי שלימודי אדריכלות בדנמרק יתרמו להגשמתו. העיצוב הדני יפיפה, פונקציונלי וכולל מלאכת יד, ואני אוהבת את הדרך שבה מלמדים בדנמרק. ביפן תמיד היתה תחרות, המורים מצאו משהו שלילי בכל פרזנטציה; הם לא עודדו את הסטודנטים. בדנמרק הופתעתי שהמורה תמיד התחיל בדברים הטובים וניסח את הביקורת באופן חיובי; זה גרם לי לרצות להשתפר. נהנתי ללמוד כאן.
״אחרי הלימודים פניתי להרבה משרדים לאדריכלות ולעיצוב, והתקבלתי להתמחות בת חצי שנה אצל ססיליה מנץ שהיא אדם נהדר ומעצבת מקצועית. זו היתה חוויה נהדרת. בתום ההתמחות התקשתי למצוא מקום עבודה אז פתחתי חברה משלי, וכעת קן ואני עובדים יחד, למרות שלכל אחד מאיתנו יש גם פרויקטים משלו. התחלנו מדברים קטנים כמו צלחות וכוסות שמכרנו בחנויות מוזיאונים ומלאכת יד, וכיום אנחנו עובדים גם על פרויקטים גדולים יותר״.
קווהטה: העיצוב הדני יפיפה, פונקציונלי וכולל מלאכת יד, ואני אוהבת את הדרך שבה מלמדים בדנמרק. ביפן תמיד היתה תחרות, המורים מצאו משהו שלילי בכל פרזנטציה; הם לא עודדו את הסטודנטים. בדנמרק הופתעתי שהמורה תמיד התחיל בדברים הטובים וניסח את הביקורת באופן חיובי; זה גרם לי לרצות להשתפר
ווינטר: ״גדלתי במשפחה של נגרים אמנים. סבא שלי היה נגר אמן שבנה בתים; בשנות ה־30 הוא חיפש עיסוק שיתאים לימי החורף והתחיל לעשות רהיטים, ואת הכיסא שהוא ייצר בשנות ה־50 אפשר היה למצוא בכל בית־חולים ותחנת משטרה בדנמרק. כבר כילד השתתפתי בירידי רהיטים; במשפחה שלי מספרים שבגיל עשר נכנסתי לחברת הרהיטים PP mobler ושאלתי את אחד הבעלים אם אני יכול להתלמד אצלו.
״בתגובה הוא הציע שאביא את אבא שלי. בסוף הסכמנו שאכנס לרשימת ההמתנה כדי שאוכל להתלמד אצלם כשאסיים את בית־הספר, ובאמת כשהגעתי לגיל 18 הם התקשרו. זה החינוך שהכשיר אותי להיות נגר אמן, ומאז אני עובד שם במקביל לעבודה עם אקיקו.
״בזמנו שקלתי ללמוד בבית־ספר לעיצוב, אבל יש מסביב כל־כך הרבה רהיטים, אז למה שאנסה להתחרות בזה? בנוסף ראיתי את אחותי שעוסקת באמנות וחוותה הרבה קשיים, הבנתי שיש לי עבודה יומיומית שאני אוהב, והחלטתי שאני יכול לעצב רהיטים משלי אחרי שעות העבודה. בסוף יצא שאני עושה את זה בכל זאת…״.
מה כל אחד מכם מביא לעבודה המשותפת?
קווהטה: ״לפעמים יש לי רעיון ואני לא מוצאת דרך להוציא אותו לפועל. לקן יש עין טובה ויכולת לומר מה יעבוד; הוא רואה את הצורה ויש לו נסיון, דעתו חשובה לי. לפעמים כל אחד מאיתנו מציע משהו אחר״.
ווינטר: ״לעיתים קרובות אקיקו מביאה את הרעיון, אבל לפתח אותו לבד זה כמו לשחק מול הקיר – זה שונה מאשר לשחק מול אדם אחר״.
בעבור מי אתם עובדים?
ווינטר: ״התחלנו בקטן ממכירה בירידים למלאכת יד וחנויות מוזיאון, ומשם זה התפתח גם לרהיטים ולעבודות מוזמנות כמו השידה שעיצבנו בהזמנת מועצת האמנויות הדנית (MINDCRAFT) ליריד במילאנו. ההשראה נבעה מהתמה של הביתן הדני: איך נוצרת יצירתיות״.
ואיך היא נוצרת אצלכם?
אקיקו: ״אני מושפעת ממה שסובב אותי: כשאני יוצאת לטבע, מקשיבה למוסיקה, רואה אמנות או פוגשת אותך. המפגש הוא שמעורר את היצירתיות שלי. כשאני עושה משהו, משהו קורה סביבי; הסביבה נותנת לי משהו. זה מה שניסינו להמחיש במפגש בין שתי שכבות הפסים שעל השידה: הפסים מופיעים גם על הזכוכית וגם כחלק מהמגירות עצמן, וכשמושכים אותן החוצה שתי השכבות נעות זו ביחס לזו. הצל של פסי העץ משתנה בהתאם לזוית של האור, בעוד שהפסים שמודפסים על הזכוכית לא משתנים, וכך נוצר מראה מורכב ומעניין״.
איך חשבתם על הרעיון הזה? איך הוא נולד?
ווינטר: ״רצינו להעביר את התחושה שנוצרת כששני צדדים זזים בעת ובעונה אחת, כמו תנועת העלים שרואים כשנוהגים ברכב או הדמויות שחולפות בדרך. בהתחלה ניסינו לעשות את זה עם נקודות, אבל בגלל שלא נוצר אפקט של תנועה עברנו לפסים. את הסקיצה הראשונה הדבקנו על החלון שלנו וניסינו כל מיני סוגים ומרווחים. אנחנו לא עושים רנדרינג בתלת־ממד, אלא משתמשים במחשב רק בשלב ההזמנה כשנדרש שרטוט מדוייק״.
קווהטה: ״קשה להבין דרך המחשב. אנחנו מתחילים בסקיצות ביד ומקיימים בינינו הרבה דיונים. לפעמים אני רוצה לעשות משהו וקן פוסל את זה מבחינה טכנית, כמו למשל בנוגע לרוחב המסילה של המגירות״.
ווינטר: ״אנחנו עדיין מוכרים בירידים; זו מסגרת שמאפשרת לנו להציג, לנהל דיאלוג עם הלקוח ולקבל תשובות, מה שאי אפשר לקבל כשמוכרים לחנות. שם גם גילינו שקשה למצוא עבודות יד מעץ מאיכות גבוהה למרות שיש לזה ביקוש. נעים שאנשים זוכרים אותנו וחוזרים שנה אחרי שנה״.
איך הדיאלוג עם הלקוחות משפיע על העבודה שלכם?
ווינטר: ״הדיאלוג הזה יכול להוות אישור לכך שאתה עושה את הדברים כמו שצריך. אנשים מרגישים בהבדל בין הפריטים שאנחנו עושים לבין פריטי העץ שמייצרים בזול רחוק מכאן, ואין להם פיניש. אפשר לעבד עץ ברמה מאוד גבוהה אם משקיעים בזה את הזמן הנדרש, אבל היום אין הרבה אנשים שרוצים לשלם על הזמן הזה. הדברים שלנו נוגעים באנשים במקום לא מודע, כי קודם כל רוצים לגעת בהם, אבל כשהולכים לחנויות העיצוב הגדולות לא רוצים לגעת בעץ, כי עדיין רואים את הסימנים שהותיר המסור. זה לא מושך באותו אופן״.
קווהטה: ״הרבה אנשים חושבים שעץ הוא חומר גס, אבל אנחנו עושים דברים חלקים ועדינים; זה חומר נהדר כי הגבול הוא הדמיון. אנחנו נהנים לגלות דרכים חדשות להשתמש בו, לדוגמה הכיפופים בשולחן הקפה שעוצב לתערוכה In Between. מבחינה רעיונית הוא עוצב כמו תיק שאפשר לקחת ממקום למקום, ומבחינה מעשית כך שיוכל לעמוד בין הספה לקיר ולכן הוא צר. לרוב אנחנו עובדים רק עם צבעים טבעיים, אבל במקרה הזה השתמשנו בוויניר צבעוני שהופך אותו ליותר מעניין״.
״לספסל שבנינו מעץ אורן יש צורה סקנדינבית טיפוסית, ולמרות שהוא רהיט מאסיבי הוא נראה דק ועדין, כאילו הוא עשוי מקיפולי נייר; המסה מוחבאת בפנים. העץ מעובד בשיטה יפנית מסורתית שנקראת אוזוקורי. בחרנו בחומר שאפשר למצוא ברצפות שחוקות של מקדשים ובתים יפניים עתיקים שהרבה אנשים דרכו עליהן״.
ווינטר: ״אנחנו מטפלים בפני השטח באמצעות כלים מסורתיים ובלי להשתמש בחומרים. הקליפה שהעץ מצמיח בחורף קשה יותר מהקליפה הרכה של הקיץ, אז כשמברישים אותה השכבה הרכה נלחצת פנימה בעוד השכבה הקשה נשארת; כך מתקבל מרקם לא אחיד. למברשות היפניות יש דרגות קושי שונות והן יוצרות שריטות שהופכות לחלק מפני העץ, לא רואים אותן. עם הזמן זה נהיה יפהפה״.
ווינטר: אני חושב שהתרבות היפנית עתיקה יותר, ולכן היא טהורה וחסרת בולשיט: יורדים ללב הרעיון. בבתים היפניים המסורתיים הכל לוגי – אין דרכים עוקפות בצורה או בפונקציונליות. אבל אורח החיים בשני המקומות שונה: ביפן יושבים וחיים על הרצפה, אז אמנם החדר קטן, אבל המרחק מהתקרה נראה גדול יותר. אתה חווה את החדר אחרת. לעומת זאת שנות ה־50, תור הזהב של העיצוב הדני, התאפיינו בעיקר בעיצוב כסאות
נהוג לומר שהעיצוב היפני והדני דומים בפשטות, באיכות ובאסתטיקה שלהם, אבל דווקא הטיפול בעץ הוא דוגמה טובה להבדלים בין השניים: בעוד הראשון נותן כבוד לשרוט ולמשומש, השני נוטה לחלק ולמהוקצע. איזה עוד הבדלים יש?
ווינטר: ״אני חושב שהתרבות היפנית עתיקה יותר, ולכן היא טהורה וחסרת בולשיט: יורדים ללב הרעיון. בבתים היפניים המסורתיים הכל לוגי – אין דרכים עוקפות בצורה או בפונקציונליות. אבל אורח החיים בשני המקומות שונה: ביפן יושבים וחיים על הרצפה, אז אמנם החדר קטן, אבל המרחק מהתקרה נראה גדול יותר. אתה חווה את החדר אחרת. לעומת זאת שנות ה־50, תור הזהב של העיצוב הדני, התאפיינו בעיקר בעיצוב כסאות.
״כרית העץ הזאת עשויה מ-12 חתיכות שוות ללא דבק. היא אמנם מיועדת לישיבה אבל בדנמרק אנחנו משווקים אותה כהדום לרגליים כי אף אחד לא יושב על הרצפה. גם האור החמים מעל שולחן האוכל הוא משהו שאפשר למצוא בכל בית בדנמרק. ביפן משתמשים בנורות חסכוניות בעלות אור כחלחל וכולם נראים חולים״.
מה הייתם רוצים לעשות להבא?
קווהטה: ״אנחנו אוהבים לעבוד עם נושא כמו זה שקיבלנו לתערוכה במילאנו, כי זו דרך מצויינת לעשות דברים חדשים. אם הכל פתוח הרבה יותר קשה למצוא דרך. ברגע שיש מסגרת כלשהי לעצב בתוכה זה עוזר לתהליך העבודה שלנו״.
הראיון מתפרסם בתמיכת:
