מה קורה // אוסנת יהלי־סרבגילי

מי?

אוסנת יהלי־סרבגילי. בת 45, גרה בתל אביב
פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשואה לירון כהן־ליאו מזה 6 שנים וחצי. אמא של תומר ואילן (5, 2)

מה בצלחת?

אני אוהבת במיוחד ארוחות בוקר וביצים. אני מכורה לקפה הפוך (זה גם אוכל, לא?) בגלל העצלנות שלי, אני נוטה לאכול כריכים, בעיקר עם חביתה.

אוסנת יהלי סברגילי, ציורים בתערוכה משכן בבית האמנים ירושלים. צילומים: יובל חי

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אני מציגה בבית האמנים בירושלים תערוכת יחיד בשם ״משכן״ (אצרה סאלי הפטל נוה). בתערוכה יש שלושה בדים גדולים, על פי צילומים של חללים במשכן הכנסת שעברו עיבוד בפוטושופ, והם מצויירים ביד, בטכניקות משוכללות ורבות המצאה, כדי ליצור אפקט של חומריות והדר. ב״משכן״ החללים הממלכתיים הריקים מאדם משרים תחושה של ניכור, אבל אופיים של המסדרונות הוא מוכר למדי. כך נעשה הצופה למנוכר מהמוכר לו ביותר.

הטכניקה המיוחדת שלי, פרי שעות רבות של ניסוי וטעייה בסטודיו, מבוססת על השפרצות, נזילות, הדבקות וגירודים כשהבד שוכב על גבו. אני נמנעת ממשיכות מכחול גלויות לעין, מה שמשחרר את הציור מהרומנטיקה של האמן ונגיעתו המיוחדת. יצירת האפקטים כך גם משחררת אותי מהמיתוס הריאליסטי של הצייר המתבונן. בכלל, הציור שלי מתרחק מריאליזם, מכיוון שהוא מזקק את ההוויה לכדי איקון, ולא מתאר את מה שהוא רואה באופן מכני. אני מציירת חללים חסרי הוד – רצפות שיש ומעליות, חדרי המתנה. הציורים עוסקים בדיאלקטיקה של גבוה ונמוך,של מכובד ומזוייף. הם פונים אל מושגי הטעם של הישראליות וחושפים את המנגנונים הסמויים של יצירת ערך.

ישנו דבר מה הנמצא בבסיס הדיון שלי בטעם הישראלי, שקשור בהיעדר מידתיות. בהבדל בין משהו מפואר למשהו ראוותני. השימוש שלנו בלוחות שיש מזוייף, ״מנומר״. הריצפה מנומרת בשיש, העמודים מנומרי שיש כך גם התקרה. המשיכה לצייר חללי לובי של בניינים וחדרי המתנה מקורה בעבודות קודמות, שבהן ניסיתי ״לתפוס״ את החלל, את האווירה, את המלאכותיות של היוקרה, ההגזמה והטעם הרע של משטחי השיש, תוך דגש על האסוציאציות המקאבריות של שיש מעולם המצבות.

העבודות צומחות מהרקע שלי, בנעוריי בקרית עקרון, ובסוג האסתטיקה שראיתי שם. השימוש בשפה ה״קרה״ והגרפית נעוץ אולי בכך שלמדתי גרפיקה בתיכון ועבדתי כגרפיקאית בצבא. אחרי הצבא חיפשתי את דרכי באמנות ולמדתי רישום פיגורטיבי. בשנת 2000 התחלתי ללמוד בבצלאל. בין עבודותיי הבולטות בבצלאל הייתה סדרה של ציורי בתים שהתבססו על סגנונות הבנייה בקרית עקרון. חיפשתי דרך לבטא יחס אל הבית, אבל גם הצבעה על פנטזיות היוקרה של מתעשרים שבדרך. מאוחר יותר כשעבדתי בהרצליה פיתוח ראיתי שהאסתטיקה הזו מצויה גם במקום של עשירים ״אמיתיים״.

המפגש בין העולם של אמנות ישראלית עכשווית, שפה שמקורה בגרפיקה והסביבה שבה גדלתי, עיצב את סוג הציור הריאליסטי־כביכול, אבל בעצם מושגי, שבאמצעותו אני מתבוננת גם כיום במסדרונות השלטון.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

האמנים שמרגש אותי לפגוש הם לא מפורסמים במיוחד אלא הקולגות שלי, שביחד איתי מהווים בשר מבשרו של עולם האמנות הישראלי. שותפים לי בסטודיו האמן ינאי סגל והצייר יונתן הירשפלד. דרכינו בעולם האמנות שזורות זו בזו כבר יותר מ־15 שנה. למרות השוני הגדול, השיח בינינו מפרה ומעצים במיוחד. בין המורים שלימדו אותי בבצלאל אהבתי את הדרך שבה גלעד אופיר מצלם את בתי ה״בנה ביתך״ במבט אובייקטיבי ומפוקח.

גם הצייר יעקב מישורי, שהיה מורה רב השפעה בבצלאל, חיזק אותי מאוד בדרכי. מישורי חיבר אותי לציורים של דיויד הוקני ואד רושה,ש מהם הושפעתי בניסוח עמדתי האמנותית.

הקבלה מסויימת ניתן למצוא בין העבודות שלי לעבודותיה של הפסלת האנגליה רייצ׳ל וייטרד. וייטרד יוצקת את החלל השלילי שנוצר בתוך מבנים או בין קירות החללים, והופכת את הריק לממשי.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי הוא תמיד הפרויקט הבא. אני חולמת על עבודה יעילה ומהירה בעזרת אסיסטנטים שייקחו ממני את המטלות הלא חשובות. הייתי רוצה להביא את הציור שלי למקום של אינסטליישן, בקנה מידה מוזיאלי.