Yuval:
הי אורית, מה קורה? מה שלומך?
Orit:
הי יובל, שלומי טוב! מה שקורה עכשיו זה שהכל מאוד מרגש ואינטנסיבי ועמוס…
Yuval:
לגמרי מרגש. וקודם כל מזל טוב על הספר! אני מפחד לשאול כמה זמן עבדת עליו בברוטו…
Orit:
ברוטו… יותר מעשר שנים. הפוסט הראשון בבלוג, שהוא האב הקדמון של הספר הזה, עלה בסוף 2006, אז תעשה אתה את החשבון. בנטו שלוש שנים אינטנסיביות
Yuval:
בדיוק ניסיתי לחשוב כמה זמן אנחנו מכירים, ואיך מה שהתחיל כהכרות כשכנים לפלטפורמת הבלוגים רשימות, שאני הצטרפתי אליה בתחילת 2005, הפך גם להכרות בעולם הפיזי. אז כמעט 13 שנה. וואוו
Orit:
לגמרי שיואו
Yuval:
בואי נעשה תקציר הפרקים הקודמים לטובת מי שלא עקב: ספרי כמה מילים על עצמך ומה קרה שהחלטת לפתוח בלוג אי שם בעשור הקודם
אורית עריף. צילום: איילת לנדאו
צילום: גורה שכטר
Orit:
סיימתי את לימודי האיור בוויטל (כן כן, עוד לפני שנטמע בשנקר…) ב־1998, ועבדתי כמאיירת פרילנסרית, בעיקר באיור עיתונות. מתישהו ראיתי שמפרסמים במגזין מסמרים ז״ל קומיקסים ורציתי גם…
יצא לי לאייר קומיקס לסיפור של הסופרת שהם סמיט ונהניתי מאוד. אחרי כמה חודשים רציתי עוד פעם ופניתי לשהם. היא אמרה שהיא עסוקה אבל שהיא מציעה לי לכתוב בעצמי. וכך התחלתי, בקטן, לכתוב מן יומן. במקביל, ממש באותה תקופה נולדה בתי הבכורה, והתחלת האימהות היתה לי מאוד קשה. הרגשתי שיש לי רצון עז לספר על מה שעובר עלי בתקופה הזאת, שכאילו אמורה להיות שיא של אינטימיות, משפחתיות ומתיקות אבל היתה… הבה נקרא לילד בשמו: דיכאון.
וככה נולדו הסטריפים הראשונים של יומן הקומיקס שלי ב״רשימות״. אני עכשיו בהתרגשות גדולה לקראת הספר וכל הטרראם. אבל אני עוצרת רגע ונזכרת שאז, ב־2006, ההתרגשות סביב הבלוג לא היתה פחותה: הרגשתי שממש גיליתי עולם. או יותר נכון: עשיתי לי מקום בעולם
Yuval:
לגמרי. זה ממש היה ככה. המקום הזה שהוא שלי, שאני יכול לעשות בו מה שאני רוצה, ולגלות שיש אנשים שזה מעניין אותם וקוראים ועוקבים ומגיבים. ממש! ואם אני זוכר נכון, גם אצלך מהתחלה היו תגובות אוהדות, למרות – ואולי בגלל – שלא פחדת להציג את מה שבאמת עובר עלייך, על כל הצדדים הפחות זוהרים
Orit:
מאוד אוהדות. אתה מבין, המקום של המאיירת (וגם המאייר) שהיא לא גם אנימטורים ו/או מעצבת שעובדת בסטודיו, הוא מקום מאוד בודד. תוסיף לזה את תחושת הבדידות בבית עם התינוקת וכל זה… פתאום – מבול של תגובות מפרגנות, עוטפות. זה היה מדהים. והיה מגיב אחד שכתב שהוא לא מבין איך אני חיה בזוגיות עם מהנדס אלקטרוניקה…
Yuval:
קטעים. ולא חששת מהחשיפה? בכל זאת דיכאון ומשפחה ועוד צרות. וזה היה לפני עידן הרשתות החברתיות, כמו שאנחנו מכירים אותו היום
Orit:
כן, ומההתחלה הכל היה על השולחן. בצורה טבעית, כלומר לא במאמץ או מתוך החלטה מאוד מודעת. עכשיו כשאני חושבת על זה המילה ״חשיפה״ או ״נחשפת״ היא מילה שתמיד אומרים לי אותה או שואלים אותי עליה. ויש בה באמת גם קצת קונוטציה שלילית… אני לא חשבתי על חשיפה אלא על לדבר אמת, אמת שלי. לא לשמור בבטן. אחר כך גיליתי שאין לי בעיה עם חשיפה. אבל הרצון להיחשף לא היה מה שהניע אותי.
Yuval:
מה כן הניע אותך?
Orit:
הרצון לספר סיפור; לספר את הסיפור שלי; בלי ״לא נעים לי״ ובלי ״מה יגידו״. רק אני מחליטה מה הסיפור, מה כולל הנרטיב. אין מעלי לקוח, אין מעלי מרצה נערץ, אין מעלי ועדה בקיבוץ
Yuval:
והשפה האיורית? כמה זמן לקח לה להתגבש, ואיך את חושבת היא תרמה לסיפור?
Orit:
תמיד הייתי מאיירת של קו, אז זה היה טבעי שמה שיוביל פה את האימג׳ יהיה רישום בעפרון. למה עפרון ולא מכחול? יש בו משהו, לפחות בשבילי, יותר מיידי ומאפשר פירוט ותקשורתיות. אחר כך גיליתי את האפשרות לסרוק ולשמור את ליכלוכי העפרון והמחיקות ולעשות בהם שימוש בצביעה. בקיצור, לקחת את הג׳יפה ולעשות ממנה אמנות 
אפרופו תרומה לסיפור…
Yuval:
והכתיבה? הטקסט? כי גם שם צריך להיות מדוייקים
Orit:
אני זוכרת שכששהם אמרה לי ״תכתבי בעצמך״ אמרתי לה ״אבל אני לא כותבת!״, כי בלימודים מעולם לא כתבתי, תמיד איירתי טקסטים של אחרים, וככה גם בעבודה באיור עיתונות. וגם מאוד אהבתי את הקטע הזה של לתת פרשנות לטקסט של מישהו אחר.
אז כתבתי. בלי להחליט על סגנון או איזושהי אסטרטגית כתיבה. יש בי משהו דידקטי ומדוייק באישיות נראה לי, אז זה גם בא לידי ביטוי באיור, בכתיבה ובאיך שאני מלמדת את הבן שלי לקפל חולצה
Yuval:
את זה הייתי שמח לראות… אבל נחזור לספר: יש בלוג ויש טקסט ויש איורים ויש קהל. איך מזה עוברים לספר? מה את יכולה לספר על התהליך ארוך השנים?
Orit:
באיזשהו שלב רציתי להפוך את הבלוג לספר. בחוויה שלי (שלי! תירגעו כל מכורי הקינדל ודומיו) יש משהו בקריאה ממסך המחשב שמרפרף, שלא שוקע אלא רץ עוד ועוד קדימה. משהו שהסחת הדעת גלומה בתוכו. רציתי לקרוא ושיקראו את הקומיקסים שלי קריאה אינטימית, איטית. שמתעכבת על פרטים, על טקסטורות, על ניסוחים.
בהתחלה חשבתי לעשות סוג של פרינט־סקרין לרצועות הקומיקס של הבלוג ולעצב את הספר בפורמט אורכי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא זה… מה שהוביל לציור כל חומרי הבלוג מחדש בפורמט של ספר (כלומר קריאה שמבוססת על מימין לשמאל ולא מלמטה למעלה כמו בגלילה במחשב). על הדרך גם ערכתי מחדש את הסיפורים מבחינה טקסטואלית והוספתי לא מעט פרקים חדשים שלא הופיעו בבלוג
Yuval:
וואלה. לא חשבתי על זה שמעבר לפרקים החדשים היית צריכה לצייר הכל מחדש…
Orit:
לצייר, לצבוע… בעיקר אצלי ששפת הקומיקס שלי מאופיינת בבועות דיבור שחורגות מהפריים אי אפשר לקחת פריימים שמוקמו זה מתחת לזה ולמקם אותם זה לצד זה
Yuval:
ואם לחזור לתוכן, מעניין אותי בתוך כל הסיפורים שאת מספרת, איפה היה לך קצת יותר קשה לחשוף, או לספר, או להתאים את האיור לסיפור. כי מצד אחד הכל נראה קצת חסר מאמץ (בקטע טוב, כן?), אבל מצד שני זו נראית לי הרפתקה קשה במיוחד. היה רגע שבו אמרת בשביל מה אני צריכה את זה בכלל?
Orit:
כמו שכתבתי קודם, אחד הטריגרים המרכזיים ליצירת הקומיקסים בבלוג היה הדיכאון אחרי לידה שחוויתי ממש באותו זמן. יחד עם זאת, לקח המון זמן עד שבאמת כתבתי ואיירתי את התקופה הזאת. כל הזמן דחיתי את זה. אמרתי אני אספר על מה שהיה לפני… על טיפולי הפוריות, על קשיים יצירתיים, על דיכאון באופן כללי. כלומר, כתבתי על נושאים לא פשוטים אבל בדבר הזה שיש בו תמצית כל כך מרוכזת של קושי הצלחתי לגעת, ממש ערב לידת בני השני, שזה אומר כשש שנים אחרי שפתחתי את הבלוג.
הרגשתי שאני חייבת לעצמי לספר, להוציא החוצה, לאוורר את מה שהיה בלידה הראשונה כדי לאפשר לידה וחוויה אחרת לגמרי בטייק השני
Yuval:
אז מתבקש לשאול עכשיו: ו…? זה הצליח?
Orit:
כן. הפרק האחרון בספר מוקדש לפן מסויים בינקות של אבשלום. גם שם היו התלבטויות ועניינים אבל דפנטלי לא היה דיכאון אחרי לידה
Yuval:
אז כמו שכבר ברור, אני עוקב אחרייך מ־2006, אוהב מאוד את מה שאת עושה, הכי שמחתי לקרוא את הספר, והיו בו קטעים מרגשים ועצובים ומכווצי בטן (הכי הזדהיתי עם הסצינה שבה את מראה חומרים למעצבת גרפית שמתחילה להתקטנן איתך על דקויות, וכל דבר לא משמעותי שהיא אומרת דוקר ודוקר).
ואני תוהה מה עכשיו: נראה לי קלישאתי להגיד לך שאת אמיצה, אולי אפילו פורצת דרך עם החומרים האלו, אבל מצד שני זה נראה לי קצת להשטיח את החוויה שלך לאיזו אמירה ״מרגשת״ שכזו. אז אני רוצה לשאול: איזה תגובות משמחות אותך? איזו חוויה את מזמנת לקוראות ולקוראים?
Orit:
מעבר לכך שכל תגובה היא משמחת אני הכי אוהבת את התגובות המתדיינות, השואלות, המספרות… לא מזמן באיזו הרצאה בנושא שממש לא קשור לכאן שמעתי את הדברים האלו:
המחשבה, הרגש, הרעיון שבקירבך, חיים הם: רוטטים, מתפצלים, מתעצמים, דוהים… כתבת אותם – והתקבעו על נייר. הונצחו. מתי ישובו לחיות? כשיפגשו את קוראייך. הנה הם שוב רוטטים.
אז בגדול אני רוצה שהיצירה שלי תחיה מחדש בזכות הקוראים ומזמנת שבקוראים משהו יתעורר, יזוז, יפתח מתוך חוויית הקריאה ביצירה שלי
Yuval:
יפה! מה עוד עכשיו שהספר בחנויות? ואצלך באתר. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? מה התכניות לימים שאחרי הספר?
Orit:
תערוכת יחיד קטנה בגלריה בטבעון, הרצאות סביב יצירת הספר והסוגה הזאת של יומן גרפי, תוכנית לשוב וללמד באקדמיה וכמובן רעיונות לפרקי קומיקס חדשים שמחכים בסבלנות להתממש
Yuval:
אולי תעשי לנו משהו לשבוע האיור?
Orit:
יש על מה לדבר!
Yuval:
יפה!
The post אורית עריף: בלי ״לא נעים לי״ ובלי ״מה יגידו״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
