הפרטים הטכניים
דוריס ארקין, ״מריטה, 2018״, מוצגת בימים אלו במסגרת תערוכת היחיד ״זה קרה״ במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע. אצרה דליה מנור, אוצרת ומנהלת המוזיאון. נעילת התערוכה: 25.5.19.
מי אני: עליתי לארץ מאורוגוואי בשנת 73׳ ועבדתי כפסיכולוגית קלינית של ילדים. לקראת גיל 40 פניתי ללימודי פיסול בבית הספר בסיס לאמנות ומזה כ־15 שנים שאני פסלת. חוויית ההגירה והרקע הטיפולי שלי שלובים בפסלים. הצגתי את עבודותיי עד כה בשלוש תערוכות יחיד ועוד תערוכות קבוצתיות. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלי בחלל מוזאלי.
לרוב אני עובדת עם חפצים שמצאתי באקראי, חפצים ישנים בעלי היסטוריה ופונקציה קודמת, בשילוב חומרים נוספים. הפעולות שלי הן בעלות אופי מיטיב (מחברת, עוטפת, מגינה). אני מפגישה חפצים עשויים מתכת חלודה או זכוכית שורטת, מרוטים או שרופים, עם חומרים רכים ועדינים, כגון מונוגרמות בד ותחרה. מחברת ביניהם באמצעות פעולות של אריגה, תפירה, סריגה, ריפוד ועוד. אני מוצאת את חומרי העבודה שלי במגרשי מיחזור, ברחוב, במפעלים, באינטרנט. הבחירה היא אינטואיטיבית, מבלי לדעת ברגע הבחירה למה ישמשו אותי. רק אחרי היכרות פיזית קרובה עם החומר, והבנת השימוש הקודם של החפץ ומה עבר עליו עד שהגיע לסטודיו – יכולה להיווצר תחילתו של תהליך היצירה. לעיתים לאחר שבועות, לעיתים לאחר חודשים או שנים שהחומרים נמצאים ברשותי.
דוריס ארקין, מריטה, 2018. צילום: מידד סוכובולסקי
דוריס ארקין, מראה הצבה במוזיאון הנגב לאמנות, צילום: מידד סוכובולסקי
העבודה
״מריטה״ מורכבת מסל מתכת שנועד במקור לחישול חלקי מתכת בטמפרטורות גבוהות, ובתוכו נוצות המשמשות למילוי שמיכות פוך. החיבור בין החומרים מגלם תכונות של קשיחות ונוקשות לצד מגע רך ומגונן. הספרה ״18״ מופיעה בתבליט על הסל, אולם לא הייתי מודעת לפרט זה כאשר בחרתי את הסל במגרש למיחזור מתכות. רק בהגיעו לסטודיו ראיתי את הספרות אשר קשרו אותי, באסוציאציה מידית – לגיל הגיוס. מרגע זה הפך החפץ לנשא של עיסוק בנושא כה מרכזי בחיינו בארץ – הצבא והשפעתו על אופי החברה, מלחמה וכאביה. דרך נוצות הפוך המפוזרות אני מגיבה למצבם של הורים, אנחנו, הנאלצים לתת את ילדינו ללא נודע המאיים. זהו ניסיון פרום, בלתי אפשרי, לשמור, להגן, אל מול הכאב וסכנת המוות שמרחפים מעל.
אני עוסקת במלחמה גם בעבודות נוספות בהיבטים של זיכרון, שכול ואבל, ובקורותיהן של נשים באזורי מלחמות. בתערוכה הנוכחית ״זה קרה״ מופיעה התייחסות נוספת לנושא בעבודות ״שלל מלחמה״ ו״תחרה״. אני מושפעת מאירועים עולמיים או קרובים שבחדשות, כמו גם מזיכרונות אישיים ומעולמי הפנימי ומגיבה אליהם באמצעות הפיסול.
תעבירו את זה הלאה
הייתי רוצה ש״מריטה״ תוצג בבקו״ם. תהליך היצירה של העבודה לווה בזיכרון ויזואלי של יום הגיוס של בני הבכור. רגע העלייה לאוטובוס, המבט האחרון שלו לאחור, הנוכחות הנעלמת שלו בתוך האוטובוס והליווי במבט עד שהאוטובוס נעלם מהעין. המודעות לכך שלא אוכל לשמור עליו עוד. אני חושבת שמיקום הפסל שם, יכול להעניק להורים הרגשת סולידריות, שמישהו מבין את הרגע העוצמתי שעובר עליהם.
מלבד האיכויות הפלסטיות שאליהן אני שואפת בעבודה, אני מחפשת את המקום שבו אפשר לטעון את הפסל באמפטיה ובחמלה. לא גלישה רגשנית אלא עמדה חברתית, כזו שחותרת להכרה באמפטיה ובחמלה כמשאבי טבע הישרדותיים, שיש להגן עליהם מפני שחיקה בעולם אינדיווידואליסט וציני, ועל מנת לשמר סולידריות וחוסן חברתי.
דוריס ארקין, ארוחת חג. צילום: אלי פוזנר
צילום: מידד סוכובולסקי
פלוס אחד
העבודה ״ארוחת חג״ המוצגת בתערוכה מתייחסת לזיכרונות ולסודות משפחתיים, דרך החוויה האוניברסלית של מפגש משפחתי בחגים. הפסל מורכב מערימה של תבניות ברזל ששימשו ליציקות של פסלים קטנים בשיטת ״יציקת חול״. בתוך כל תבנית מותקנת רשת חוט ברזל באריגת יד, הנושאת סכו״ם ישן בסידור של ארוחה חגיגית. ככל שהרשת בתבנית נמוכה יותר בערימה היא נושאת יותר פרטי סכו״ם ליותר סועדים. בצדי התבניות ובתחתיתן מותקנות מראות ישנות, היוצרות מרחב פנימי תלת־ממדי משתכפל, ההולך ומיטשטש, כעין המרתפים האפלים של התרחשות משפחתית. העבודה היא דיון על השפעה בין־דורית, על משפחה כתבנית מודעת באופן חלקי בלבד, והיא עוסקת בשאלות של זהות, עצמאות פנימית ובחירה חופשית.
The post עבודה בעיניים // דוריס ארקין appeared first on מגזין פורטפוליו.
