במוזיאון ד׳אורסיי בפריז נפתחה לאחרונה התערוכה ״black models מג׳ריקו עד מאטיס״. התערוכה אינה מציגה עבודות חדשות. החידוש העיקרי שלה הוא תעלול של ייצוג וסמנטיקה: את התמונות הידועות (מאוד) של אמני הרנסנס הצרפתי ועד הפוסט־אימפרסיוניסטים היא מציגה מזווית ראייה חדשה, ומכוונת זרקור אל הדמויות השחורות בתמונה, שעד כה היו (אם בכלל) ברקע, באנונימיות מוחלטת או בחוסר חשיבות מוצהר. והיא עושה זאת בלי שום אמצעים אמנותיים. הדבר היחיד שהשתנה הוא הכתוביות עם שמות התמונות – אקט הצהרתי פוליטי במהותו.
התערוכה שאבה השראה מתהליכים דומים בעולם, והיא מגיעה בתקופה בשלה במיוחד. אם לשים את האצבע על נקודת זמן מכרעת, אפשר לסמן את יציאת הקליפ של ביונסה וג׳יי זי במוזיאון הלובר באוקטובר האחרון, כשיאו של גל תשומת הלב למקומם של יוצאי אפריקה באמנות – בגוף היצירה או מאחוריה. צונאמי חברתי/מעמדי ששטף את פריז ואת עולם האמנות בכלל.
מי שתרמו לכך רבות הם האמנים השחורים בני זמננו, שהחליטו לצייר את עצמם ואת עולמם, וניערו מעליהם את עול האמנות המערבית. התהליך ניכר בין השאר בביאנלה בוונציה ב־2015, כשהאוצר אוקווי אנווזור (שנפטר לאחרונה) יצר נוכחות קריטית לאמנים אפריקאים ויוצאי אפריקה. שוק האמנות זיהה את המגמה, אוצרים, גלריסטים ואספנים הגיבו בפעולה והנוכחות של האמנים והאמניות יוצאי אפריקה מקבלת בהדרגה מעמד בולט יותר בזירה.
בארצות הברית ניתן היה לראות עדות לכך באהדה הגורפת שעורר דיוקנו של ברק אובאמה בגרסת הצייר קהינדה וויילי. פיצוי רחוק מלהשביע את התסכול, אחרי שאובאמה ירד מעמדת הכוח, שסימנה לכאורה עידן חדש ביחסי הכוחות החברתיים בין לבנים ושחורים בעולם הנאור. את דיוקנה של מישל אובמה ציירה איימי שרלד, שמשתמשת בגווני שחור ולבן בלבד לציור הדיוקן, על רקע צבעוני. בארץ המגמה ניכרת במיוחד בזכות כוחן ונוכחותן העולה של אמניות צעירות ממוצא אתיופי.
מראה הצבה בתערוכה קו הצבע. צילום: זוודיתו יוסף־סרי
מימי טסמה־סיבהו. צילום: אייל וייס
מימי טסמה־סיבהו בעבודה על המיצב. צילום: מ״ל
שחור ולבן הם כמעט הצבעים היחידים שמשמשים בתערוכה הקבוצתית ״קו הצבע״, שמוצגת בימים אלה בגלריה של בית הספר לאמנות במכללת ספיר. האוצרת, האמנית זוודיתו יוסף־סרי, הזמינה אמניות יוצאות אתיופיה כמותה: בתיה סיסאי, טגיסט יוסף־רון, מימי טסמה־סיבהו, דנה ביטאו־יוסף ומלי אייצ׳או. במקביל, ניתן לראות את תערוכת היחיד של מיכל ממיט ורקה בבית האמנים בירושלים ותערוכת יחיד של נירית טקלה הוצגה בינואר בגלריה חזי כהן בתל אביב.
לא במקרה כולן עוסקות במקומן בחברה ובבעיות של העדה האתיופית בישראל. כל אחת מהן בדרכה חשה צורך דחוף לתת נוכחות לאנשים הקרובים לה, לעולמה ולתחושת הבידוד והשוני החברתי שעימה היא מתמודדת לכל אורך חייה בארץ. וורקה וטקלה מציירות כל אחת בסגנון מאוד מזוהה ואישי, והדמויות בציורים של שתיהן תמיד שחורות (חומות ליתר דיוק, כפי שטקלה מדגישה). כל אחת מהן בדרכה הגיעה להחלטה שהציור המודע, המייצג ומגדיל את מינון הנוכחות השחורה בפני החברה ושוק האמנות, הוא כורח המציאות.
פני הדור
האמניות כולן ילידות אתיופיה שעלו לארץ כילדות צעירות, בין גיל שנתיים לשש. הן ישראליות שזוכרות את אתיופיה רק במעורפל; שראו את דור ההורים והסבים שלהן נאבק להיקלט בארץ מאוד ״לבנה״. הן בנות הדור הראשון שמוצא את דרכו למחות על אפליה וגזענות מושרשים ואפילו לא מודעים, שהחברה הישראלית לוקה בה, והם חשים אותה כצריבה על העור בכל יום ובכל מקום. הן נשים צעירות, רובן נשואות ואמהות לילדים, שלמדו אמנות במסגרות שונות.
כאמניות – אחד הדברים הבולטים לעין הוא פאלטת הצבעים העקרונית שלהן. כמעט הכל בתערוכה בשחור לבן, אפילו אחד הקירות צבוע שחור ועליו עבודת טקסטיל מרהיבה בחוטים שחורים של מימי טסמה. רישומי הפחם של טגיסט יוסף־רון מציגים דיוקנאות והיא מתייגת אותם בשמות כמו ״הבן של ממיה״ – נותנת נוכחות לאמהות ולרגש האימהי. עבודותיה של בתיה סיסאי מתעדות ברישומים עדינים תמונות מחיי היום־יום.
בתיה סיסאי. צילום: מ״ל
זוודיתו יוסף־סרי. צילום: מ״ל
״לא הכול שחור לבן״, אומרת יוסף־סרי. ״יש בתערוכה אקוורלים של דנה יוסף ויש סרטי וידאו של מלי אייצ׳או, שעושה הכלאה בין כדורגל למוזיקה בכלים מסורתיים. היא מפרקת ומרכיבה את הדימויים המוכרים לה מהבית עם הדימויים השכיחים בחברה הישראלית״.
יוסף־סרי עצמה עובדת בחומרים לא קונבנציונאליים באמנות וכמעט תמיד בשחור. בתערוכה היא מציגה ערימת אינג׳רות – הלחם שאופות הנשים האתיופיות – במעין מחווה לעמוד האין־סופי של ברנקוזי, והן מהוות סקאלת צבעים משחור ללבן.
״בחרתי לדבר על הקצוות – השחור והלבן ומה שביניהם. קראתי לאינג׳רות ׳תקליטי זהב׳. אני מדברת על האימהות שלנו ועל איך הנשים עושות חיל ולא זוכות להכרה בכוחן והישגיהן. הן עברו מתרבות המוצא לתרבות חדשה, ומצליחות לשמר גם את הקהילתיות הישנה – הן אלה שמחזיקות את החברה האתיופית בארץ. הן עוזרות זו לזו ועובדות יחד. התהפכו היוצרות – מחברה פטריארכלית המנהיגות עברה לדומיננטיות של הנשים, באזורי הביניים שהחברה הישראלית כלל לא מכירה.
״אלה המקטעים האפורים שרציתי להתייחס אליהם. נושא נוסף הוא העובדה שהטש – הדגן של הקמח האתיופי – הוא כבר לא מוצר יסוד כפי שהיה באפריקה. כאן הוא מיובא מאפריקה (אי אפשר לגדל אותו כאן) והוא מבוקש מאוד, כי הוא נטול גלוטן ועשיר בברזל. כיום הוא הופך למוצר יוקרה ומתייקר, אחרי שהקהל הישראלי הכיר בערכים התזונתיים שלו. זו תרבות הולכת ונעלמת״.
טגיסט יוסף־רון. צילום: מ״ל
נירית טקלה. צילום: מ״ל
אולי בגלל הדור שלכן, אתן לא יכולות לשחרר ורק לעסוק באמנות שלכן. את כל הזמן בתפקיד הסוכנת הכפולה, האמנית שהיא גם הדוברת והמייצגת של העדה.
״זה נכון. אני לא יכולה עכשיו ליצור אמנות שמתייחסת למוזיקה קלאסית, אני לא פנויה לעסוק בזה, גם אם אני מאוד אוהבת את באך ובטהובן. אני מופעלת על ידי הצופה והמקום שהוא שם אותי בחברה – אני עדיין לא משוחררת זהותית, אני עדיין שחורה, ואני כל הזמן צריכה להתמודד עם המבט הזה״.
ודרך האמנות את יכולה לדבר על זה.
״אני קוראת לזה מחאה שקטה. אני לא צריכה מחאה אגרסיבית, לצאת לרחובות. אני עושה מחאה אינטלקטואלית. בתערוכה אני אומרת בואו נראה מה קורה לכם כשאתם ממסגרים אותי. הרי אם אני אגש לפרס רפפורט של מוזיאון תל אביב ברור לי שישפטו את העבודות שלי דרך הפריזמה של האמנית האתיופית. אני מקווה שיתייחסו גם לאמנות שלי״.
החוקרת אפרת ירדאי, אף היא ממוצא אתיופי, כתבה במאמר המלווה את קטלוג התערוכה: ״׳קו הצבע׳ הוא מונח שטבע הוגה הדעות אדוארד וויליאם דובואה בניסיון לתאר את הקו המפריד בין אישיותו של אדם לאופן בו הוא נתפס על ידי החברה: מעין פילטר של תפיסות תרבותיות־חברתיות, שמאפיין את המפגש בין האדם השחור לאדם הלבן. התפיסות הללו מוטמעות באנושות מזה מאות שנים. האתיופי משוייך על ידי המדינה והחברה היהודית לעולם אסוציאטיבי חשוך ופרימיטיבי, ללא היסטוריה ומחשבה עצמאית. הוא נתפס כחריגה, כשגיאה – חריגה מההיסטוריה היהודית, מקרה פרטיקולרי שאינו חלק אינטגרלי ושווה בהיסטוריה. התערוכה מנסה לאתגר או ליצור איזשהו סדק במצב העניינים. האמניות המציגות בתערוכה הנוכחית מגדילות את שדה הפעולה ועושות ניסיון ׳להשחיר׳ את יצירות האמנות בניגוד לניסיונות ׳ההלבנה׳ עימם הן מתמודדות״.
מיכל ממיט וורקה, מחכים לאברה מנגיסטו. צילום: אברהם חי
זוודיתו יוסף־סרי. צילום: מ״ל
האמנית מיכל שמיר, העומדת בראש בית הספר לאמנות וחברה במכללת ספיר, מזהה את הביטוי הפוליטי כחלק מהכלים של הלומדות. ״יש אצלנו אוריינטציה מודעת, שניתן להביע דברים שבוערים. אני חושבת שמלכתחילה, כשהן הגיעו ללמוד, הדיבור שלהן היה פחות אמנותי במובהק, אלא שיש להן משהו בוער להגיד מהמקום החברתי־פוליטי, וזה עולה בעבודות, ומקבל משנה תוקף כשהאמנות טובה״.
כולן מתעסקות בצבע השחור, במקום שלהן בחברה, מציירות דמויות כהות עור – כאילו שקיבלו הנחיה או שיש טרנד גורף.
שמיר: ״זה אולי נראה כך, אבל זו בחירה אישית של כל אחת. כשזוודיתו סיימה את שנה ד׳ היא עשתה עבודות מאוד קשות (זה קורה לכולנו בהתחלה, אנחנו יותר ישירים) – היא הציגה אישה קשורה שדוחפים לה סברסים לתוך הפה, זה מבטא המון כאב. מאז העבודה שלה הפכה למורכבת ומרומזת יותר״.
למה רק נשים?
שמיר: ״אמנות בכלל הולכת ונהיית מקצוע נשי, לא? אני רואה הרבה יותר סטודנטיות לאמנות מסטודנטים, גם בבצלאל ובמדרשה. אולי חלקן לפחות מגיעות מתוך כוונה ללמוד מקצועות חינוך או טיפול ומגלות את האמנות״.
מראה הצבה בתערוכה קו הצבע. צילום: זוודיתו יוסף־סרי
טגיסט יוסף־רון. צילום: מ״ל
יש קשר בין האמניות? אתן עובדות בקבוצה כמו הברביזון החדש של יוצאות בכרית המועצות לשעבר?
יוסף־סרי: ״לא ממש. אני יצרתי את הקשר והזמנתי את האמניות. רציתי להתאגד ולהציג יחד, גם להראות את השוני שבינינו. אני אמנית ישראלית. זו הגדרה מאוד חשובה כי שפה יוצרת מציאות: אני מתייחסת למבט הזה שנוכח בחיי, אבל אני פועלת בעולם הזה כאמנית אינדבידואלית. אני לא צריכה את הקולקטיב שירומם אותי. אגב, הצעה דומה למה שאנחנו מציגים בספיר הצענו לפני שנתיים למוזיאון תל אביב. אבל אנחנו לא מחכים, עושים. העולם מתקדם ואנחנו צריכות להפוך אותו למקום מתאים לילדים שלנו״.
את מרגישה שאתן חלק מהמגמה העולמית?
״כן, אני חושבת ששדה האמנות המערבי באופן היסטורי, עד לאחרונה, אף פעם לא דיבר על אמנות שמקורה באפריקה כתרבות. אפריקה נחשבה ליצרנית של קראפט, לא של תרבות גבוהה. תרבות פנאי נחשבה למותרות של מערביים״.
אני חושדת שלאספנים ולאוצרים שמפנים את הזרקור לאמנות מאפריקה יש אג׳נדה לא רק של אהבת האמנות – אלא גם להרגיש טוב מצפונית ועל הדרך לקנות אמנות עולה, כשהיא עוד לא בשיא המחיר. הסבר זה נכון גם לעלייתן של מגמות אחרות בעולם האמנות בזמנים שונים, אבל זוהי מגמה מתמשכת. לשאלתי את יוסף סרי אם היא לא חוששת להישאר במסגרת האופנתית בלבד, היא אומרת שהעולם יותר מגוון ממה שנראה מכאן:
״הצגתי השנה בביאנלה בסנגל וזו הייתה חוויה מאוד עוצמתית. סנגל נחשבת למדינת עולם שלישי, ובניגוד לציפיות, מצאתי מודעות מאוד גבוהה לאמנות, בעוד שכאן אנחנו סובלים מהתעלמות מצד הרשויות ותקציבים אפסיים. הביאנלה הייתה מרגשת – אמנות אפריקאית של אנשים בעלי שורשים אפריקאים – מ־70 ארצות, מגרמניה ואנגליה וארצות הברית. פתאום את רואה איך כל אחד מכל מקום מתייחס למקום של השחור אבל הם אמנים אינדיבידואליים. הם יכולים לדבר מטעמם ולכל אחד יש קול. אני לא יכולה לפעול באופן אינדיבידואלי – אני אמנית שמייצגת קהילה שלמה״.
הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין בסיס לאמנות
The post לא הכל שחור־לבן: האמניות יוצאות אתיופיה מציירות תמונה מורכבת appeared first on מגזין פורטפוליו.
