מרד הנפילים החדש

עומס יתר ויזואלי, זרם בלתי פוסק של מידע שאין לו גבול והצורך האינסופי למיין, להתעלם ולנפות את היהלומים מתוך הרפש לפני שייעלמו בשטף – כך מסביר klone את החלטתו להוציא לאור מגזין חדש, שיספק במה לאמנים שאנחנו עלולים להחמיץ. גיליונו הראשון של המגזין החדש ״נפילים״ ייצא לאור בשבת הקרובה (30.4.16) במסיבת השקה שתתקיים בדייגו סאן בתל אביב. לצד המסעדה תעמוד משאית שבתוכה תוצג לערב אחד בלבד תערוכה של האמנים המופיעים במגזין. ההשקה מלווה גם בהופעות חיות (של אחוזת בית, פרוייקט הרוק׳נ׳רול לבית גרזן רקורדס/רד אקסס ותקלוטים של אמיר אגוזי ואסף שמואל).

עשרה אמנים משתתפים בגיליון הראשון: דפי הגאי, אורי טור, דנה גרייס ווינדזור, זירו סנטס, יוטה איצקביץ׳, בראדרז׳ אוף לייט, אביה וויס, שי עיד אלוני, ניבי אלרואי ואסי משולם. הם מגיעים מתחומי יצירה שונים, חלקם אמנים מוכרים, יש ביניהם מאיירים וצלמים וחלקם פועלים בזירות חתרניות יותר, כמו קעקועים ואמנות רחוב. הם מוצגים בפורמט אחיד ולא היררכי, על פי סדר הדפדוף שבחר  klone. המגזין אינו מלווה בטקסטים, פרט לכאלה המופיעים בגוף העבודות, וכן קרדיטים והפניות לאמנים.

המגזין עצמו הוא במה צנועה של נייר ודיו בגודל A5, בשחור לבן וב-44 עמודים. ״אני אוהב פרינט. אני מוציא לאור חומרים שלי בפורמטים שונים כבר כמה שנים וממש לא חושב שהפרינט מת״, אומר  klone. ״זה משהו לא מובן מאליו בימים אלה, אך עדיין אין לו תחליף. בפרינט יש משהו שונה מכל מדיום אחר – הוא מאפשר גישה אחרת, להחזיק ביד, לדפדף. גם הגישה לפרינט היא שונה, לא כמו לעשות עבודה בסטודיו״.

או ברחוב.

״זה לא קשור בכלל לעבודות הרחוב שלי ואני כבר עובד פחות בזירת הרחוב, מאז שנהיה שם צפוף כל-כך״, אומר  klone, שממשיך לשמור בקנאות על פרטיותו וזהותו הנסתרת. ״אני לא ממורמר על כך, רק מצביע על העובדות״, הוא מבהיר, ומיד חוזר לנושא המגזין המודפס: ״אני מתעניין במה שקורה סביבי ומכיר הרבה יוצרים מתחומים שונים בארץ ובחו״ל, שלדעתי יכולים רק להרוויח מחשיפה מודפסת.

הרעיון הוא שהמגזין ייצא כל שלושה חודשים. במקביל נוכל להוציא חוברות של אמנים סולו – כמו ספרי אמן מיני. בעצם משהו שבתקווה יגדל למיני הוצאה לאור״.

klone הוא אמן אוטודידקט (״פעם התחלתי ללמוד איור״), שהתפרסם לפני יותר מעשור, בזכות נוכחותו הדומיננטית בסצנת אמנות הרחוב של תל אביב. מאז הציג תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו״ל – חלקן ביוזמה עצמית וחלקן בהזמנה. גם הממסד האמנותי זיהה אותו כאחד מענקי ״דור המייסדים״ של הסצנה, שבאו לידי ביטוי בתערוכה המכוננת ״בפנים – אמנות רחוב בתל אביב״ שהוצגה ב-2011 בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב.

הוא בן 32, עלה לארץ מאוקראינה בגיל 11 וגדל ברמת גן. בתיכון למד במגמת רובוטיקה ופיזיקה (״כיאה לחינוך במשפחה סובייטית״, הוא מחייך). אבל המשיכה לאמנות הובילה אותו מגיל צעיר לרחוב, שם מצא חברים ועמיתים, כמו zero cents, know hope, foma, עדי סנד ואחרים, שגם הציגו לצידו בהלנה רובינשטיין וגם ממשיכים ליצור אמנות עצמאית בחוצות העיר. אולם, כפי שאמר בתחילת שיחתנו, הזירה כיום פופולרית ביותר וצפופה למדי. ״יש לפעמים תחושה שהיום אנשים יוצאים לצייר בררחוב כדי שמחר מישהו יציע להם תערוכה בגלריה או במוזיאון. אני מחפש קירות אחרים כיום, במקומות שפחות מגיעים אליהם״.

כמו יוצרי אמנות רחוב רבים יש לו גם עבודות סטודיו ופרויקטים שונים, ברמות חשיפה שונות. את עבודות הווידאו המרגשות שלו, למשל, הוא יוצר באנימציה של ציורי קיר בקנה מידה ענק – פריים ביי פריים. מגזרות נייר מופיעות בעבודות שונות שלו ודמויות המזוהות עם אוצר המילים שלו מעבודות הרחוב נכנסות לעבודות שונות שהוא מבצע על ספרים ישנים, בין השאר.

״כבר יותר מתשע שנים שאני מחזיק סטודיו, יש לי כל מיני פרויקטים ואני כל הזמן לומד וזה אחד הדברים היותר חשובים, כדי לא לקפוא במקום. אני גם לומד עם הזמן איך להתנהל יותר טוב. אני עושה לא מעט עבודות מוזמנות – למשל לטלוויזיה ולהפקות, שבהן לא ניתן לזהות אותי. עבדתי גם לא מעט ב-day jobs, אבל למדתי שאפשר גם ליהנות מהעשייה במקביל״.

מקבץ אלמנטים

״אני אדם ויזואלי וגם צרכן של חומרים ויזואליים. המגזין הוא פרויקט שהתבשל הרבה זמן. כמו כל אחד, יש המון גירויים כחלק מהיום שלי. עם האינטרנט והרשתות החברתיות אפשר בקלות להישאב לתוך זה, ועם הזמן לאט לאט אני לומד לסנן ולברור יותר טוב, הטעם מתפתח ואני נהיה רגיש ואנין יותר. אני חייב לצרוך ויז׳ואל איכותי, בדיוק כמו במקרה של יין או מסעדה טובה״, הוא מסביר.

וכך אתה נכנס לתפקיד האוצר.

״אוצר זו מילה שדורשת אגו ממש גדול. אני אוסף דברים שרציתי לראות אותם ביחד. כמו שאני עובד על משהו שלי – אני מקבץ אלמנטים. כאן אני מקבץ קבוצה של אמנים שבעיניי יש דיאלוג טוב בין העבודות שלהם ואני רוצה להציג אותם על במה אחת״.

אם כבר להציג תערוכה, שדורשת השקעת אנרגיה ואיסוף פיסי של העבודות, למה רק ליום אחד? זה אתגר גדול לאנשים שלא יוכלו להספיק לראות.

״אני אוהב ייחוד. מבחינה פרקטית זה מאוד יקר לשכור מקום ולהפעיל אותו. זו גם המחשבה שהובילה אותי לפתרון של הצגה בתוך משאית – זה כמו חדר על גלגלים וזה אופי מאוד מתאים לתערוכה. ערב אחד זה אירוע, כמו אמן רוק שמגיע מחו״ל להופעה אחת וזהו. מי שמספיק רואה ומי שלא מספיק חווה את זה אחרת. כמה אנשים את מכירה שהולכים ליותר מהפתיחה של תערוכה? במקרה הזה יש את המגזין – שאותו יוכלו לפגוש גם אחרי״.

את התערוכה והמגזין הוא מוציא לפועל בסיוע אנשי דייגו סאן, קבוצת יזמים שבבעלותם גם קזינו סן רמו, איטלקייה בפשפשים ועוד מקומות בילוי ואוכל, המשלבים גישה מקורית לתרבות החזותית והמוזיקלית. הם מציגים אמנות ועובדים עם אמנים במדיומים שונים – כמו לדוגמה ציורים על חלונות סגירת החורף של המתחמים, או מכירות איורים שהם עורכים מדי פעם, ממש כמו הופעות חיות ותקלוט.

המגזין יוצא במהדורה מוגבלת של 500 עותקים. בשלב זה הוא אינו מתחייב להוצאת מהדורה נוספת, בהתאם לביקוש, אבל בהחלט חשוב לו להתייחס ל״נפילים״ כאל פרויקט מתמשך. ״בתור יוצר שמחוייב לרמה מסויימת, וגם כמי שעורך ומוציא לאור מגזין, אני מעדיף לא להתפשר על תכנים. לא להכניס ספונסרים ופרסומות כדי לקבל מוצר צבעוני וגדול יותר, לפחות בשלב זה״.

אלה הסיבות הפרקטיות וההגיוניות לדבריו, שהנחו אותו בבחירת הפורמט, וגם העלות – המגזין יימכר ב-20 שקלים בלבד, ״מתאים לכל כיס, יותר זול מבירה בבר וההכנסות מיועדות רק להוציא את הגיליון הבא״.

אתה מצהיר מראש שיהיה המשך והמגזין ייצא אחת לרבעון. אתה לא חושש להתחייב בשלב זה?

״להיפך. חשוב להתחייב – כדי שיהיה לזה תוקף. אם עושים משהו חד פעמי ולא מחייב הוא יכול להיעלם מיד. יש יוצרים טובים ואני חושב שיש הרבה מקום בעולם הזה למוצרים כאלה. גם כצרכן שלהם אני רואה את החסר״.

למה החלטת לא לכלול עבודות שלך במגזין?

״אני לא חושב שזה מתאים. אלה בחירות שלי, לא עבודות שלי ובכל גיליון תהיה חשיפה של אמנים שונים״.

ומאין הגיע השם ״נפילים״?

״נפילים הם יצורים מיתולוגיים מקראיים, בעלי גודל או צורה חריגה, שעל פי המסופר בפרק ו׳ של ספר בראשית ובכמה ממדרשי חז״ל אם מקבלים את התיאור כפשוטו, היו מלאכים או צאצאי זיווג של בני-אלוהים או מלאכים עם בנות אדם. השם נשמע לי הגיוני. יש לו הקשר לוקאלי – אם מדברים על הענקים התנ״כיים, ויש לו גם מובן בינלאומי. בכל התרבויות יש אגדות על אנשים גדולים. בעיניי כל אחד מהאמנים שמופיעים במגזין הזה הם סוג של ענקים, שאנחנו לא רואים כל הזמן או עלולים לא לראות בתוך כל הרעש. אני רוצה לחשוף את האמנות שלהם לקהל״.