כשיגאל הרמן סיים את השירות הצבאי שלו, הוא התלבט אם ללכת ללמוד עיצוב בבצלאל או פיזיקה בטכניון. ״אמרתי שאני אנסה להתקבל לשני המקומות ונראה מה יהיה. הבעייה הייתה שהתקבלתי גם לבצלאל וגם לטכניון והייתי צריך להחליט: פיזיקה אולי עניינה אותי באופן תיאורטי, אבל לא כל מה שקשור לנוסחאות, אז החלטתי ללמוד עיצוב.
״בכל דבר שאני עושה חשוב לי לעשות את הכי טוב שאני יכול, לראות מה גבול היכולת שלי, עד איפה אני יכול להגיע. זה בכל תחום. אני לומד קראטה, קיבלתי עכשיו חגורה שחורה, דאן 2. זה היה לא קל, זה מבחן קשה. במקביל התחלתי ללמוד יפנית: בהתחלה לבד, אחר כך בקורס, ובמשך ארבע שנים אני עדיין לומד יפנית עם מורה פרטית״.
למה התחלת ללמוד יפנית?
״קודם כל בגלל האתגר, אבל גם בגלל הקראטה. וכמובן הטיפוגרפיה, עניין אותי איך מערכות הסימנים האלו עובדות. זה לא 22 אותיות, במערכת אחת יש 2,500 סימניות ויש עוד שתי מערכות נוספות, זה הזוי. מעניין אותי המרחב בין הדימוי לסימן המוסכם, לאות. כשאתה אומר מילה בעברית, נגיד מגבר, אתה יודע שהיא קשורה לגבר, גבורה, אתה מבין את השורש.
״בכתב הסימניות, השורש הוא שורש ציורי: סתיו זה סימניה של אש ועץ, אתה מנסה להבין את ההיגיון והסיבה, שבזמן שלכת כל העצים נראים אדומים־צהובים בצבעים של אש. כל עולם המושגים הזה מאוד עתיק. לנוח זה ציור של איש ליד עץ: אתה ממש מדמיין את המנוחה ועד היום זה נורא נורא מעניין אותי. יש לזה גם הבטים אנתרופולוגיים: בטוקיו המון שלטים כתובים באנגלית, הם עוברים תהליך שאנחנו קצת עברנו. עניין אותי לקראו שפה שהיא סופר קשה; זה אתגר.
״יש מן מוסכמה משונה שאם אתה לומד עיצוב או אמנות אתה יותר חופשי, פחות מחוייב. אבל חשוב ללמד סטודנטים מה זו דיסציפלינה, לדרבן אותם לעבודה קשה, לערך של עבודה. ממש עבודה, לא רק רעינוות והשראות, לפעמים עבודה סיזיפית מביאה לאיכויות הרבה יותר גבוהות״.
יגאל הרמן. צילום: עדו ערן
כרמי שגיא, פרויקט גמר, 2018
קצת בוטיק
הרמן, בן 55, החל השנה את תפקידו כראש המחלקה לתקשורת חזותית במנשר. הוא בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1991), ועם סיום לימודיו החל לעבוד בסטודיו אדלר. לאחר שנתיים וחצי יצא לדרך עצמאית ופתח סטודיו קטן. מאז הוא עוסק בעיקר מיתוג, ועובד עם חברות, בנקים, פיננסים, תרופות, מוסדות אקדמיים ועוד. בשנת 2010 סגר את המשרד ומאז הוא עובד על פרויקטים עצמאיים בתחומי התיירות, היי־טק, פיננסים ועוד. במקביל הוא החל ללמד, תחילה בשלוחה של הטכניון בתל אביב, בוויטל ובחשיפה, משנת 2000 הוא מלמד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ובעשור האחרון גם במנשר.
למה רצית להיות ראש מחלקה?
״זה תמיד זה נראה לי מעניין, לעבוד עם מרצים, עם סטודנטים, אני מאד אוהב ללמד, זה בגנים במשפחה: אמא שלי מורה. כשעמית טריינין עזב, התלבטתי יום־יומים וחשבתי שזה זמן טוב לעוד תפנית. הרוטינה מכניסה אותי לרצון לחפש דברים חדשים. מעבר לכך, יש מגמה להפוך הכל למיתוג, לחפש את משפט המפתח, אבל הדברים יותר מורכבים: אני אוהב אתגרים, גם פיזיים וגם אינטלקטואליים״.
מה האתגר בלנהל מחלקה?
״זה גם אתגר חינוכי ממדרגה ראשונה, גם עיצובי, וזו בעיקר אחריות. כמרצה אני אוהב לראות את הטרנספורמציה שהסטודנט עובר: הוא נכנס לכתה בשנה א׳ עם כובע מצחיק, עם פוזה, ואחרי ארבע שנים יוצא מעצב. הטרנספורמציה הזו מדהימה, ויש לי כרגע איזו אפשרות להשפיע על כל התהליך, לא רק על המשבצת שלי בתוך הטיפוגרפיה״.
וליה רוזנצוייג, פרויקט גמר, 2018
מה היית רוצה לשנות?
״מנשר הוא בית ספר טוב מאד שאין לו מספיק נוכחות כמו שהייתי רוצה שתהיה לו. השנה ארבעה מתוך 13 מקבלי פרס קרן שרת הם שלנו; שליש. איך אני משנה את זה? זו שאלה טובה; עוד אין לי תשובה. בשנה הראשונה אני אלמד את החומר: כדי לנהוג במכונית ולהגיע מנקודה איי לבי אתה צריך לדעת מה זה גז, מה זה הגה, יש חוקי תנועה. המרצים מצויינים, הסטודנטים טובים. למה זה קורה? זו שאלה טובה.
״הייתי רוצה שהמחלקה במנשר תהיה אבן דרך בלימודי העיצוב בארץ. אבל כרגע אני לא יודע מספיק עדיין, זו שנת סטאז׳. מנשר מגיע לו יותר, גם במספר הסטודנטים, המרצים, הקורסים. פעם מרצה מאוד חכם אמר לי שברגע שאתה יודע מה הבעיה פותרים אותה. איך? זה מורכב.
״מה שמאפיין את מנשר, המקום הזה הוא קצת בוטיק. בסופרמרקט יש הכל, ובחנות קטנה עם אריזה אחת באמצע הלב שלך מחסיר פעימה כי היא יחודית. המנגנון פה הרבה יותר אינטימי, אתה יכול לדחוף את הסטודנט בצורה יותר רגישה: לראות את הסטודנט לפני הבעיה, תוך כדי ואחרי, זה נותן לי את המוטיבציה, לעזור להם לבטא את עצמם. ראש מחלקה נמצא בין המרצים לסטודנטים להנהלה: זו החולייה הכי חשובה, שיכולה לעזור לכל הגורמים לעבור את הלימודים שהם לא פשוטים בצורה הכי טובה״.
מה אתה רוצה להוסיף לתכנית הלימודים?
״נורא מעניין אותי טיפוגרפיה אסקפרימנטלית, אין לזה כמעט נוכחות בארץ. טיפוגרפיה היא השתקפות האנטומיה של בני אדם, לרוב האותיות יש ראש, ידיים, רגליים, אבל אין לנו זמן להעריך את זה. רוב הזמן אנחנו ישר רצים לפרויקט, לתכל׳ס, בעוד שמסביב מחפשים אנשים עם ראש פתוח, לא בהכרח יכולת לייצר מותג ברגע. אני מקווה להכניס קורס של טיפוגרפיה בתנועה: הפוסטר העתידי הוא דיגיטלי, הוא זז. היות ואני אוהב מאוד את עולם הטיפוגרפיה, אני רוצה לחזק את התחום הזה אבל לא על חשבון התחומים האחרים״.
אפרופו תחומים אחרים, עמית טריינין, ראש המחלקה הקודם, היה מאוד מזוהה עם איור.
״כן. אבל היות והעולם היום מאוד דיגיטלי והאינטרנט והמחשב השתלטו על עולם העיצוב, בסופו של דבר איור זה הכלי היחידי שבאמצעותו אתה מצליח לייצר שפה יחודית, ולכן איור הוא כלי סופר חשוב בארגז הכלים של המעצב. יש השטחה בכלים עיצוביים בגלל הטכנולוגיה, ודווקא האיור נותן עומק. יש לו מקום אדיר, ואין סתירה בינו לטיפוגרפיה. להפך: מבחינת הדיסציפלינה יש הרבה קשר בין שני התחומים, באופי הקריאה, בקוד שיש לו משמעות. בסוף הכל נפגש״.
The post נכון לעכשיו: יגאל הרמן, המחלקה לתקשורת חזותית, מנשר appeared first on מגזין פורטפוליו.
