פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online
בוקר חמים של יום שישי בעיר, אני מוצאת עצמי שוב בשכונה דרום תל אביבית בשלהי הג׳נטריפיקציה, בדרכי לבקר את ציבי גבע. בין מוסכים ובתי מלאכה, בקומה השלישית בבניין רכבת עצום, גבע מנצח על הסטודיו המרשים שמשמש גם כמשרד, מחסן, וחלל תצוגה. אני צועדת פנימה, פוסעת במסדרון צר שמכיל כמה מיצירותיו האייקוניות לצד יצירות של קולגות מעולם האמנות ופריטים שהוא אסף ברחוב, ואני חשה בניסיון רב השנים ובבגרות מסויימת מהדהדת מהקירות.
אנחנו יושבים בסלון קטן במרכז החלל, מוקפים בעבודות מהסדרות המוקדמות של גבע, ואני מנסה לקחת אותו להתחלה. ״רשמית הקריירה שלי התחילה בשנות ה־70 המאוחרות, כשסיימתי את לימודיי במדרשה לאמנות״ הוא אומר. ״מאז הפרקטיקה שלי ממשיכה להשתנות, היות שאני עובד עם טכניקות שונות – ציור, פיסול ומיצבים תלויי מקום – כל עבודה שלי היא מיוחדת ושונה בתכלית מקודמותיה״.
ואכן, מלבד מספר מוטיבים חוזרים ביצירות מתחילת דרכו ועד היום – כמו ציפורים, סורגים, חלונות ומילים כתובות – כל עבודה שלו מספרת סיפור עצמאי משלה. מהר מאוד הגענו לדבר על התערוכה של גבע ״ארכיאולוגיה של הווה״, בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב־2015. לדבריו, זו הייתה נקודת מפנה בקריירה שלו, שהציתה עניין רב בעבודותיו גם מעבר לים והובילה אותו לחלק את זמנו בין תל אביב וניו יורק.
ציבי גבע. הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. צילום: מ״ל
״העבודה בוונציה הייתה מיצב הוליסטי תלוי מקום״, הוא אומר וניצוץ נדלק בעיניו. ״רציתי ליצור משהו משמעותי, תוך ניצול מקסימלי של החלל, על מגבלותיו הרבות. התוצאה הייתה מיצב חוץ – צמיגים על קירותיו החיצוניים של הביתן, שניתן היה לראות מהפארק מבלי להיכנס פנימה; ותערוכה פנימית, שהורכבה ממספר פריטים שנבנו במיוחד למידותיו של החלל. שני החלקים – החיצוני והפנימי – התכתבו והשליכו זה על זה. אני רואה את זה כעבודה אחת גדולה ומורכבת, שמסנטזת את דרכי היצירה השונות ומעודדת דיאלוג פורמלי ותוכני גם יחד״.
אני נזכרת בביקור שלי בביאנלה באותה שנה – נשביתי בקסם עבודתו של גבע, שהפך את מבנה הבאוהאוס הנקי (בתכנון זאב רכטר) למעין בונקר שנראה במצב ביניים, בין הרס לבנייה, מצופה באלפי צמיגים משומשים. יחד עם הצוות שלו תכננו ובנו את רבבות החלקים בארץ, ואז שינעו אותם לוונציה, שם הרכיבו הכול במה שהוא מכנה ״מבצע צבאי מתוכן ומדוייק״.
גבע מנוסה ביצירת מיצבים קולאז׳יים תלויי מקום, המורכבים ממספר רב של פריטים ״זה כמו פאזל מסובך שאני מרכיב מחלקים לא שווים. כשבניתי קולאז׳ מ־64 תריסים, לדוגמא, אספתי לפחות 400 חתיכות והתחלתי לשחק איתן עד שהן התאימו בהרמוניה לתוך יצירה אחת״.
איפה אתה מוצא כל כך הרבה פריטים וחפצים לעבודות שלך?
״בדרך כלל בזמן שאני נוהג, אני רואה משהו בצד הדרך, עוצר, נוסע כמה מטרים בחזרה ומתבונן בו. אם החפץ גורם לי להרגיש משהו, והוא יכול להיכנס למכונית שלי, אני אוסף אותו. ואז אני מוצא דרכים יצירתיות להשיג עוד פריטים מאותו זן״.
אני מניחה שכל החפצים שאתה בוחר לאסוף חולקים איזשהו מכנה משותף?
״בעקרון כולם פריטים שהיו בשימוש והושלכו כי לא היה בהם עוד צורך. הם אינם חפצים סימבוליים או אקזוטיים, אלא פריטים טיפוסיים של החברה הישראלית, שאריות של התרבות המקומית אפשר לומר״. אוצר הביאנלה אוקווי אנווזור הגדיר בשעתו את התופעה כ״תת־מודע קולקטיבי״, וגבע מאושר מהתיאור המדוייק.
״היות ולכל מקום יש שאריות תרבותיות משלו, הבנתי שהאמנות שלי צריכה לתקשר עם קהל בינלאומי, שלא תמיד מכיר את הרפרנסים הספציפיים הללו. הצופים מפרשים את העבודות שלי עם הכלים שיש בידיהם, ולא בהכרח באופן שאליו התכוונתי בשעת היצירה. כאמן אני צריך להיות מודע לעובדה שיש אלמנטים שלא יעברו לקהלים מסויימים; להעריך מה כן יעבור, ולהחליט האם המכלול חזק מספיק. אני מאוד מודע לעניין הזה בתהליך היצירה שלי ומנסה לחשוב על קונוטציות שיהיו רלוונטיות ברמה בינלאומית למרות הקשר החזק לזהות האורבנית הישראלית.
״בביאנלה למשל, התייחסתי לנושאים אקטואליים ברמה העולמית – הגירה, מוביליות, ומחסות ארעיים. כך שגם אלו שלא מכירים את הקונטקסט הישראלי של תריסול או סגירת מרפסת יכלו להבין את העבודות״.
אני חשה שזה עלול להיות נושא רגיש, אבל לא יכולה להימנע מלשאול אותו על ההיבטים הפוליטיים בעבודותיו. אני בספק אם שרת התרבות והספורט של היום הייתה שולחת אמן כמו גבע לייצג את המדינה. הוא מסכים איתי ואומר ״אני רואה את עצמי כחלק מהחברה הישראלית, לא הממשלה הישראלית. גדלתי פה ואני אוהב לחיות בארץ, זו התרבות שלי, השפה שלי. מצד שני, כמו ישראלים רבים גם אני מתנגד לכיבוש הישראלי, והסכסוך הפנימי בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני נמצא בבסיס היצירה האמנותית שלי. בעבודה לביאנלה נשארתי נאמן לערכים ולרעיונות שלי, כך שבסופו של דבר היה לי כבוד גדול להתייחס לסכסוך בפלטפורמה הזו, ואני מרגיש שהביתן התקבל מאוד יפה.
ציבי גבע, שש בש. צילום באדיבות אוסף בנק דיסקונט
״אבל מאז תחילת הקריירה שלי בארץ, בשנות ה־80, עבודותיי נתפשו לעיתים קרובות מדי כפוליטיות ותו לא. מעולם לא התנגדתי להיותי אמן פוליטי, אבל אני יודע שהדרך שלי התפתחה במשך השנים לכיוונים נוספים, שלא מקבלים במה בגלל התיוג הפוליטי הזה. לאחרונה האמנות שלי נהייתה יותר אקזיסטנציאלית, המישורים הפילוסופיים שלה התעמקו וטיפחתי מודל עבודה חדש ורב־מימדי.
״אחת הסיבות שבגללן אני נהנה להציג את העבודות שלי לקהל בינלאומי, ולשתף פעולה עם יוצרים לא ישראלים, היא שהם לא מחוייבים לפרש את העבודות שלי בהקשר הפוליטי בלבד, היות והם לא בהכרח מבינים לעומק את המצב הפוליטי בארץ. זה מאפשר להם להבחין בהיבטים אחרים של האמנות שלי ופותח ערוצים חדשים לתקשורת ואינטרפנטציה״.
אני מרותקת מגישתו לאמנות ולתהליך היצירה, ומעמיקה את הדיון ליצירתו העכשווית ולתהליך העבודה. ״תהליך היצירה שלי פוליפוני״, הוא מסביר: ״אני עובד במקביל על כמה יצירות ואז מחבר ביניהן, כך שאין אחת חשובה מאחרת. את הציורים אני מייצר לבד בסטודיו, ובין אם לוקח לי כמה ימים או כמה חודשים להשלים ציור, מדובר בתהליך ישיר ומיידי כשאני ניצב מול הקנבס. הפסלים והמיצבים שלי, לעומת זאת, דורשים תכנון והפקה קפדניים. בדרך כלל יש להם דד־ליין והם דורשים עזרה של אסיסטנטים״.
גבע מציג כעת תערוכה זוגית עם יצחק גולומבק בגלריה ברבור בירושלים. הוא עתיד להציג במוזיאון הרצליה בספטמבר הקרוב, ומיני־רטרוספקטיבה בניו־יורק בינואר 2020. בינתיים הוא נע על הקו בין תל אביב לניו יורק, מלמד סמסטר אחד בשנה ב־School of Visual Arts ומחזיק בסטודיו וגלריות שמייצגות אותו בשתי הערים.
–
הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אנגלית במגזין של Artsource.Online
לקריאת עוד שיחות סטודיו בפורטפוליו לחצו כאן
The post שיחת סטודיו // ציבי גבע appeared first on מגזין פורטפוליו.
