קשה היה להחמיץ את נוכחותו של המעצב סבסטיאן הרקנר ביריד הרהיטים השנתי של מילאנו, האירוע הבין־לאומי הנחשב ביותר בתחום העיצוב, שהתקיים בחודש שעבר בפעם ה־58. חתימת ידו של המעצב, הצעיר יחסית, חזרה והופיעה בלא מעט מהתצוגות של מותגים מובילים, וביניהם מותג רהיטי הגן דדון, מותגי התאורה ויביה וקונדליני, מותג אביזרי הרחצה Ex.t, ומותגי ריהוט כמו אמו, לינטלו, גלוסטר, פולפו, אמס, טונט וויטמן וזנוטה, שבביתן שלו אנחנו נפגשים.
בשיתוף הפעולה הראשון שלו עם המותג, שמיובא לישראל על ידי רשת הביטאט, הרקנר עיצב שולחנות קפה קטנים שהופכים את היוצרות המצופות: הרגליים המעודנות שלהם עשויות מזכוכית בעבודת ניפוח והמשטח הוא פלטת מתכת דקה. ״התהליך ׳ההפוך׳ היה מאתגר״, הרקנר מספר על הרעיון שעמד בבסיס עיצובם.
״את המחברים שנדרשו לקיבוע הרגליים למשטח פיתחתי תוך כדי דיאלוג עם מהנדסים שמבינים עיצוב ולא רק את הצד הטכני, כדי שהמופע של השולחנות יביע את מה שחתרתי אליו. רציתי להראות את היופי והיוקרה של הזכוכית, ולשמור על ממד השקיפות שלה. אני אוהב את טכניקת ניפוח הזכוכית כי היא ידנית ומדגישה מהות ׳קראפטית׳, שלשיטתי היא נקודת ההתחלה, הבסיס והשורשים של תחום העיצוב ככלל״.
סבסטיאן דיזיין
הרקנר שנולד בגרמניה ב־1981, הוא בוגר לימודי עיצוב תעשייתי באוניברסיטה לעיצוב ואמנות באופנבך, שבמהלכם אף בילה תקופת התמחות אצל סטלה מקרתני בלונדון. לעיצוב, הוא מספר, נמשך כבר מילדות, ובפרט לעיצוב רהיטים. ״מגיל צעיר התעניינתי בחומרים, בפרטים, בפיתוחים ובמציאת פתרונות. תקופת ההתמחות שעברתי אצל מקרתני חידדה אצלי עוד יותר את העניין בחומרים, בצבעים ובטקסטורות שהיה קיים אצלי מלכתחילה. לצד אמונה בכנות החומר ומשיכה לעבודות יד מסורתיות, שריתקו אותי תמיד, אלה הם התכנים שמניעים אותי גם היום״.
סבסטיאן הרקנר. צילום: גבי גרסטר
סבסטיאן הרקנר ל־EX.T באדיבות הביטאט
ב־2006, שהייתה השנה האחרונה ללימודיו, הוא הקים את הסטודיו שלו. בהתחלה עבד בו לבד והיה צריך ״לדפוק על דלתות״ כדבריו, אך בשנים האחרונות הוא מציג רזומה עשייה עשיר, שכולל עיצובים שביצע למיטב המותגים בסצנת העיצוב הבין־לאומית.
כשמסתכלים סביב על המספר הרב של הביתנים שמציגים עיצובים שלך, דפיקה על דלתות נשמעת כמו היסטוריה רחוקה.
״כן, הדברים השתנו מאז. היום עובדים איתי בסטודיו שישה אנשים, החברות כבר פונות אלי ואני רואה בהן שותפות. זו פריוויליגיה גדולה, כי אני מגיע כך לכל מני מדינות בעולם, נחשף להקשרים תרבותיים שונים ולומד משהו מכל מדינה, מכל פרויקט ומכל היכרות עם האנשים במקום.
״כשאתה פתוח וסקרן המפגשים האלה מזינים את ההשראה ומתגבשים לרעיונות עיצוב. יחד עם זאת, חשוב לי שהחברות שאני עובד איתן יראו איתי ׳עין בעין׳ בכל הקשור לתפיסת העולם שלי, כמו שימושי החומרים לדוגמה. אני אוהב לגוון ולגעת בעולמות תוכן שונים, אבל לא בכל מחיר. הדרך שלי חשובה לי״.
בינואר השנה נבחר הרקנר כמעצב השנה של יריד מיזון־אובג׳ט בפריז, ומאז הספיק לקטוף חמישה פרסים נוספים; הספק לא רע לרבעון אחד, ותוספת יפה לרשימת הפרסים המכובדת שהוא כבר זוקף לזכותו, ביניהם שתי זכיות בפרס EDIDA, שנחשב כאוסקר של עולם העיצוב, פרסי מגזינים נחשבים כוולפייפר ואל־דקור, ועוד רבים ונוספים.
איך הייתה ההרגשה להיבחר כמעצב השנה של מיזון־אובג׳ט?
״זה כמובן היה כבוד גדול ששימח וריגש אותי מאוד, אבל מעבר לכך זו הייתה גם ההזדמנות לדבר ולחלוק עם העולם את היופי של עבודות הקראפט ואת מכלול הערכים שטמון בהן, להבדיל מטרנדים חולפים. טרנדיות ככלל, היא מושג שלא נכלל בלכסיקון שלי, ואני אפילו סולד ממנו. אני עושה שימוש בחומרים עם ערך מוסף כלשהו ושמזדקנים יפה. אין לי כל עניין לעצב פריטים טרנדיים שנולדו היום ומחר לא יהיו כאן. אני רוצה שהעיצובים שלי ילוו אנשים לאורך שנים כמו חברים טובים״.
זאת אומרת שהזהות של האובייקטים והערך הרגשי שלהם הם הדברים שחשובים לך ומניעים אותך?
״הם חשובים לי מאד. תפיסת העיצוב בגרמניה, שם למדתי, היא פונקציונלית ועניינית, ואין ספק שיש לכך חשיבות רבה כי אין שום טעם לעצב מוצר שלא מתפקד או עונה על צורך. אבל בד בבד, האני מאמין שלי אומר שאוביקט צריך להיות בעל זהות, אופי ונשמה. זו גם אחת הסיבות שאני כל כך דבק בכנות החומר ובמלאכות יד מסורתיות, שמביאות איתן ערכים אותנטיים, כמו יד אדם עמלנית שנגעה בהן ומביאה לידי ביטוי מיומנויות שנרכשו לאורך שנים״.
עם כל משיכתו לקראפט, הרקנר גם חי את הטכנולוגיה המתקדמת, ודרכי העבודה שלו מגוונות ומשתנות בהתאם לאוביקטים שהוא מעצב. ״יש כאלה שמתאימים יותר לתהליכים טכנולוגיים, באחרים נכון יותר לשלב טכניקות ידניות, והשילוב בין השניים מאפשר להאיר את היופי ואת הרב צדדיות של חומרים ופרטים.
״זה אולי יישמע מפתיע, אבל בגלל אהבתי לצבעים ולחומרים כבר בתחילת התהליך, עוד לפני שאני מגיע לפרטים משמעותיים כמו מחברים לדוגמה, אני יודע באיזה חומר אשתמש ובאיזה צבע אבחר. חשוב לי לגעת בחומרים ביד, להתנסות איתם ישירות ולבנות את המודלים בעצמי כדי להתרשם מהפרופורציות, מהזוויות ומהקונפיגורציה, גם אם בסופו של יום אני צריך ׳לארוז׳ את הכול בעבודת מחשב״.
סבסטיאן הרקנר לזנוטה באדיבות הביטאט
סבסטיאן הרקנר לגלוסטר באדיבות הביטאט
כמי ששואב מתרבויות שונות ועבודות יד מסורתיות הן כמעט משנה סדורה עבורו, איך הכי נכון להגדיר את העיצוב שלך?
״זה ׳סבסטיאן דיזיין׳״, הוא אומר בחיוך ומוסיף ש״קראפט תמיד היה ויהיה חלק ממנו. חצי מהחיים שלי אני מבלה במטוסים, חי את הגלובליזציה, ובעידן האינסטגרם והרשתות החברתיות כל המידע נמצא כל הזמן בכל מקום, וקשה לסווג ולהגדיר מה זה עיצוב איטלקי, גרמני או צרפתי. כל הפרמטרים דומים היום.
״גם באפריקה אנשים מתעניינים בספורט, לכולם יש טלפונים, השוק ענק ומשתנה ובמציאות העיצוב העכשווית אין גבולות. מספיק להעיף מבט על מה שקורה בתערוכה ולראות כמה סינים יש כאן, מה שלא היה בעבר. באופן אישי אני מאמין שהעיצוב שלי הוא שילוב של פונקציונליות, סיפור, ו׳יושרה׳, שמקורה באיכות חומר כנה; עיצוב שמעבר לפונקציה שהוא ממלא נושא איתו איכויות נוספות״.
להיות מרוצה בחלקך עם המעט שיש לך
כשיינעל היריד הוא יחזור ׳לרגע׳ לסטודיו שלו באופנבך, ובתחילת מאי כבר ייצא לקולומביה, במסגרת שיתוף פעולה שהוא מקיים עם מותג מקומי, שנפל על קרקע פורייה של שוחר קראפט מסורתי כהרקנר. ״מריה קלדרון, בעלת המותג הקולומביאני אמס (AMES) שנהג לייבא פריטי עיצוב מאירופה, ראתה עיצובים שלי במגזינים ופנתה אלי עם הצעה לעשות דרך הפוכה: לקדם עיצוב קולומביאני ועבודות יד מקומיות ולחשוף אותם לעולם.
״הגעתי לשם והתאהבתי במדינה ובאנשים, שרבים מהם חיים בלי חשמל ובלי מים זורמים. לעבוד איתם, על כל ההבטים התרבותיים שנקשרים לכך, זה משהו אחר, שונה לגמרי מעיצובי הפרימיום שאני עושה למותגים, ואני אוהב את זה. למדתי מהם המון, ובעיקר איך להיות מרוצה בחלקך עם המעט שיש לך. להיות שם זה גם להבין את מלוא הערך והמשמעות של עבודת יד, ושלוקח זמן ליצור את האיכות שמייחדת אותה״.
סבסטיאן הרקנר ל־Ames. צילומים: מ״ל
״מוצרים מסוג זה לא יימכרו באמזון כי הם לא מתאימים למציאות המערבית של היום, שלוקה בחוסר סבלנות; מזמינים משהו באמזון ואם והוא לא ׳בדיוק׳ מחזירים אותו מיד בלי להשקיע שום מחשבה במה שעומד מאחוריו. אני חושב שאנשים צריכים להיות יותר אכפתיים ואחראיים, ואנחנו כמעצבים צריכים לגרום להם ללמוד להיות כאלה. להעריך את האיכות אפילו אם היא קצת יותר יקרה״.
ואתה אופטימי? זה יכול לקרות?
״כן. אני מאמין שזה משתנה בדור הצעיר, אם כי ברור שלא אצל כולם. יש איזו מגמה של הערכת איכות טובה יותר, ולאנשים חשוב היום יותר לדעת מאין הדברים מגיעים. כמעצב יש לי את הכוח והאחריות לשנות את דפוסי ההתייחסות; לבדוק איך ואיפה מתנהל תהליך הייצור, והאם כשהפריט מסיים את חייו אפשר למחזר אותו״ .
ואם כבר נגענו במחזור ובאחריות: בעידן שמדבר על צמצום צריכה, האם אנחנו באמת צריכים עוד כיסאות? עוד שולחנות?
״שאלה טובה. אנשים עובדים היום אחרת, משתמשים ברהיטים בצורה אחרת ובקונטקסט אחר, הפנים מתערבב עם החוץ, והכול מתערבב. זו מציאות שהשתנתה ומצריכה התייחסות שונה וחשיבה אחרת על ייצור. יש היום חומרים חדשים וטכנולוגיות חדשות שמאפשרים לעשות דברים בדרך יעילה יותר שמצדיקה את ה׳עוד׳.
״אבל, למעצבים יש אחריות עצומה גם כלפי התעשייה וגם כלפי הציבור ודפוסי התנהגות אנושיים. הם צריכים לחשוב על המשתמשים, לבחור מלכתחילה את החומרים הנכונים ואת הדרך שבה הפריטים מורכבים כדי שיהיה אפשר למחזר אותם. גם בכל הקשור לקראפט ולעוסקים במלאכות מסורתיות אני רואה סוג של קיימות חברתית, שדואגת לספק עבודה לבעלי מלאכה, להמשיך בכך את המסורות וגם לחנך דורות חדשים להכיר בהן ובערכן. כמעצבים אנחנו צריכים לשרת את הסביבה התעשייתית ואת קהל הצרכנים והמשתמשים. לשים את האגו בצד ולהתמקד בכך״.
האחריות היא, אם כן, המוטו שמגדיר את ׳סבסטיאן דיזיין׳?
״בהחלט. כמובן שהבטים פונקציונליים, אסתטיים ופואטיים חשובים לי ביותר ומהווים חלק בלתי נפרד מעבודתי כמעצב, אבל אם אני צריך להגדיר במילה אחת מהו עיצוב בשבילי, אז כן, מבחינתי הוא קודם כל אחריות״.
סבסטיאן הרקנר ל־Pulpo
סבסטיאן הרקנר ל־Von Poschinger
The post מילאנו 2019: הדרך לצמרת של סבסטיאן הרקנר appeared first on מגזין פורטפוליו.
