מגלים אוצרות // אבי לובין

הפעם הראשונה

לפני קצת יותר מעשור סיימתי תואר שני במשפטים, התמחיתי בבית המשפט העליון, לימדתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת״א והתחלתי דוקטורט (שלצערי מעולם לא סיימתי). במקביל, כתבתי מדי פעם טקסטים לחברים אמנים, לתערוכות ולקטלוגים. עבדתי עם גסטון צבי איצקוביץ׳ לקראת תערוכת יחיד שלו בגלריה שלוש, ותוך כדי התהליך, הוא החליט לדחות את התערוכה ולהמשיך לפתח את גוף העבודות שלו. בעלת הגלריה, נירה יצחקי, הציעה לי לאצור תערוכה קבוצתית בחלון הזמן שנוצר בלוח התערוכות של הגלריה.

בנוסף לגסטון, הזמנתי שלושה אמנים: גיא גולדשטיין, נועה גיניגר ותומר ספיר, בן זוגי. עבדנו בתהליך משותף ומתוכו נולדה התערוכה ״פרדוקס הסבא״ – פרדוקס של מסע בזמן, השואל: אם אדם נוסע לאחור בזמן והורג את סבו, ובכך מונע את לידתו שלו, כיצד הוא יכול לחזור בזמן ולהרוג את סבו?

אבי לובין. צילום: נועה יפה

מראה הצבה בתערוכה פרדוקס הסבא, גלריה שלוש. צילום מ״ל

מראה הצבה בתערוכה קץ ההיסטוריה, המבורג. צילום מ״ל

בתערוכה ביקרה האמנית דאגמר ראוולד מהמבורג, שמאוד התחברה לרעיונות והציעה לי לשתף פעולה. בשלב הראשון הצגנו את ״פרדוקס הסבא״ בחלל ON-OFF Artprojects בהמבורג. בשלב השני, שנה מאוחר יותר, אצרתי את התערוכה ״קץ ההיסטוריה״ ב־Gangeviertel – רובע קטן בלב המבורג שכולל מספר בניינים שמאוכלסים על ידי אמנים ויוצרים, פעילים חברתיים ואקטיביסטים, ששואפים ליצור מרחב חדש לפעילות תרבותית וחברתית.

כותרת התערוכה, שהתקיימה בשני חללים, לקוחה מהפילוסוף הגרמני הגל, וממאמר של פרנסיס פוקויאמה, שטען שנפילת הגוש הקומוניסטי סימנה סיום של ההיסטוריה האנושית של מאבקים בין אידאולוגיות, ושהדמוקרטיה הליברלית ניצחה באופן ברור ותשרור בכל מדינות העולם. התערוכה ביקשה לעורר גם כאן אפשרות לחשוב מחדש על יחסים של סיבה ותוצאה ועל היסטוריה שאינה לינארית או חד משמעית. ״קץ ההיסטוריה״ כללה עבודות של 12 אמנים ישראלים וגרמנים. משם פרויקט הוביל לפרויקט, ותערוכה לתערוכה, וקיבלתי החלטה לעבור לגמרי לעולם האמנות.

התחנה האחרונה

בשנה האחרונה אצרתי שתי תערוכות גדולות כאוצר עצמאי – ״ערפל״ בגלריה הלאומית של קוסובו ו״הממלכה הקסומה״ במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב. אלה תערוכות מאוד שונות זו מזו, אבל בשתיהן ניסיתי לשאול אם האמנות יכולה להציע מרחב שבו אפשר לחשוב מחדש ולפעול מחדש, במנותק מהכבלים של המציאות, בלי שאלות של מוקדם ומאוחר, בלי מגבלות של שפה, בלי גרביטציה.

הכרתי את קוסובו בעיקר דרך החדשות, המלחמה הקשה שהייתה שם, וכאשר קיבלתי את ההזמנה מהגלריה הופתעתי לגלות שישראל אינה מכירה בריבונות של קוסובו (בשונה ממרבית מדינות המערב, ובדומה לעמדתן של רוסיה וסרביה). התחלתי לשאול את עצמי מה זה אומר שלא מכירים במדינה, מה זה אומר שלא מכירים בעם כעם, בדומה לגולדה מאיר שהכריזה שאין עם פלסטיני. אמרתי למנהלת הגלריה שהייתי רוצה לאצור תערוכה שלא קיימת, במדינה לא קיימת, בגלריה לא קיימת עם אמנים לא קיימים.

אורי הולבן בתערוכה הממלכה הקסומה בבית אורי ורמי נחושתן. צילום: לנה גומון

מראה הצבה בתערוכה ערפל בקוסובו. צילום: Majlinda Hoxha

תמר גטר בתערוכה סאקרום עצה, גלריית המדרשה. צילום: מאיה זהבי

בדרכי לביקור מחקר בקוסובו, לקראת התערוכה, טסתי דרך איסטנבול (אין טיסות ישירות) ובדרך נאמר לנו שאי אפשר לנחות בקוסובו בגלל הערפל. נשארנו ללילה באיסטנבול וכתבתי למנהלת הגלריה שקוסובו כנראה באמת לא קיימת. משם נולדה התערוכה והכותרת שלה. בחרתי חמישה אמנים, שלושה גרים בקובוסו, שניים בוינה. בכניסה לתערוכה, על הדשא מחוץ לגלריה, עמדה עבודה של פאטמיר מוסטפה-קארלו: מכונית גרמנית, פולקסווגן גולף, שהעשן שיוצא מהאגזוז שלה נכנס בחזרה לרכב באמצעות צינור וממלא אותו בעשן. בקרוב התערוכה אמורה לעבור לגלריה הלאומית של מקדוניה.

במקביל, התמניתי השנה לאוצר של גלריית המדרשה – הירקון 19. תערוכת הפתיחה שלי בגלריה נקראה ״שבעה טקסים לשינוי מצב הרוח״ והייתה במידה רבה הצהרת הכוונות שלי. היא כללה עבודות שהציגו טקסים מסורתיים לצד ריטואלים בדויים, באופן שמערבב בין חול וקדושה, התנגדות וביקורת לצד ניסיון לטיהור, ריפוי ושחרור. היו בה מיצב של האני ח׳טיב, שבו נערכו טקסים להסרת עין הרע; עבודת וידאו של הדסה גולדוויכט, שמתייחסת לטקס החסידי שבו נותנים לילד ביומו הראשון ב״חֵיידר״ ללקק דבש מעל אותיות האלף בית; מיצב וידאו משותף לאמנים כרם נאטור ואיה צייגר, שבו הכלאה בין תא וידוי וחלל מדיטציה; שני פסלים של אסי משולם שעוסקים בגבולות שבין חייתיות לאלוהות; מיצב של שרון גלזברג, גן המורכב מאלמנטים של אוויר ומים; ועבודת וידאו של האמן אנריקה רמירז מצ׳ילה, שמציג ״שאמאן מודרני״. באירוע הנעילה חברי תנועה ציבורית הוציאו את כל המבקרים מהגלריה, נעלו אותה והובילו אותם לכיוון חוף הים הסמוך. שם, הם נכנסו לים לבושים במדים הלבנים שלהם ונעלמו באופק.

מאז הוצגו בגלריה תערוכות של תמר גטר, דויד ריב, חברות הברביזון החדש ואחרים. בימים אלה מוצגות בגלריה שלוש תערוכות יחיד, של יונתן גולד, של רגב עמרני ושל ניצן יולזרי.

מירוסלב בלקה בתערוכה הממלכה הקסומה, בית אורי ורמי נחושתן. צילום: לנה גומון

מראה הצבה בתערוכה שבעה טקסים לשינוי מצב הרוח בגלריה המדרשה. צילום: מאיה זהבי

יונתן גולד, ועדת קבלה בגלריה המדרשה. צילום: מ״ל

מכל מלמדי השכלתי

פחות או יותר בתחילת דרכי כאוצר נתקלתי בדמותו של האוצר השווייצרי הרלד זימן, שנפטר ב־2005. נדמה לי שאין כמעט אוצר עכשווי שזימן אינו אבן דרך משמעותית במחשבה שלו על אוצרות. הוא דיבר על אוצרות כ״כאוס מובנה״ או ״כאוס מבוקר״ והבין שמהלך אוצרותי מעניין יכול ליצור הלך רוח שגדול מסך הפרטים שמרכיבים אותו. הניסיון לאצור תערוכה, להבדיל מסתם מקבץ עבודות, לחשוב על תמה בלי להיות דידקטי, ולהבין שלא לכל דבר צריך הסבר מילולי, הם דברים חשובים שלמדתי ממנו.

תערוכת החלומות

השאיפה שלי היא לחשוב על הגלריה שאני אוצר לא רק כחלל שמציע רצף תערוכות מתחלפות, אלא כמרחב דינמי, שמשתנה בהתאם לצרכים של כל תערוכה ושל כל אמן. זה נכון גם לגבי שאלת הזמן – לאפשר לכל פרויקט את משך הזמן הנחוץ לו, ולא לחשוב במסגרות זמן קבועות. יכול להיות שפרויקט מסויים זקוק לשנה או לחמש שנים של התפתחות, ופרויקט אחר צריך להתקיים למשך יום אחד בלבד. מעבר לכך, הייתי שמח אם הגלריה תאפשר לאמנים לקחת סיכון, לבחון גבולות ולא ללכת על בטוח. יצא לי לא פעם לבקר אצל אמנים בסטודיו ולראות תהליכים מאתגרים ומעניינים, ואז כשהתערוכה מגיעה לחלל המוזיאון או הגלריה היא מנוטרלת, בטוחה מדי. חלל ציבורי, במיוחד כאשר הוא מחובר לאקדמיה, צריך לתת הזדמנות לעשות דברים חדשים, לא בטוחים, גם כאלו שאולי יהיו כישלון מהדהד.

איה בן רון, בית חולים שדה x, הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. צילום: אלעד שריג

בקרוב אצלך

השבוע תיפתח הביאנלה בוונציה, ובמסגרתה הפרויקט של איה בן רון בביתן הישראלי בביאנלה: בית חולים שדה X. איה ואני עובדים לקראתו כבר כמעט שנה, יחד עם המפיק מיכי גוב וצוות מעולה שמלווה אותנו. בית חולים שדה X הוא לא תערוכה, אלא מוסד בין־לאומי חדש שפועל דרך האמנות. זה בית חולים שאינו עוסק בחוליים פיזיים, אלא ברעות חולות חברתיות. אנחנו משיקים אותו בביאנלה בוונציה מתוך כוונה שימשיך להתפתח ולנדוד ממקום למקום בעולם. בית החולים נולד מתוך השאיפה של איה ליצור מרחב שבו קולות משותקים יכולים להישמע ועוולות חברתיות להיראות. המקום מציע ליוצרים פלטפורמה חדשה שתאפשר להם להחליט מה לומר, איך לומר, מתי לומר, בלי להעמיד אותם לחקירה, בלי להעביר אותם טראומה נוספת, וללא חדירה לפרטיות.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מגלים אוצרות״ לחצו כאן