אחד העונשים התמוהים בצה״ל, כפי שיעידו לוחמי חי״ר רבים, הוא ״לטאטא את המדבר״, שם ״הולם״ למשימה להעביר אבק מצד אחד של שטח ריק לצידו השני. מדובר במשימה נטולת תכלית אבל בעלת איכויות מדיטטיביות ופרפורמטיביות, שחוזרת על עצמה במגוון וריאציות ונופים, בכפוף לנסיבות המבצעיות ויכולת האלתור של המפקדים.
סדרת העבודות ״לטאטא את המדבר״ היא תוצאה של מערכת חוקים דומה לזו של העונש הצה״לי, רק שבבסיסה קיים מהלך רגשי. אני בוחר באלמנטים סתומים ואנונימיים, שמסמנים את האנטי־הירואי. הימצאותם בנוף מרמזת על סיבתיות ושימוש שהיו בעבר אך סורסו. בדומה לפעולה הצבאית, האקטים מייצרים בצילומים ניגודיות לגבריות המצ׳ואיסטית, ומבוססים על עמלנות והעדר תכלית. הפן הפיסולי שמאפיין את המהלכים מחזק את אותו דמיון.
הצילומים מתעדים פעולות פואטיות שחושפות את הזיכרון הפנימי של חפצים ומרחבים נטושים, הנמצאים בשולי התודעה החברתית. הבחירה להתערב בהיררכיה הטבעית של הנוף באמצעות העמדה ומסגור מאפשרת לחלץ את הזהות הראשונית של אותם פרטים, המתפקדת לצד משמעות והיסטוריה מחודשות. השימוש החוזר בצבע הצהוב מחזק את הניגוד בין הגברי־מצ׳ואיסטי לפראי והמשוחרר; הגוון התעשייתי זר לנוף המונוכרומטי והפראי, שנצחיותו מוחקת את ההיסטוריה הרגעית של העצמים במרחב.
תהליך עבודה שלי מתחיל לפני הכל במשמעת עצמית. במשך השבוע אני מצלם פרויקטים אדריכליים, ואת ימי חמישי אני מקדיש רק לפרוייקטים האישיים שלי. בשביל לייצר חומרים שאני אהיה מרוצה מהם חייב להיות נוהל קבוע של עשיה מתמדת, אחרת המוח פשוט מתנוון. זה כמו מתמטיקה: לוקח זמן להבין ולפצח את הנוסחה שהצילום עובד.
אני יוצא לצלם בסביבות שמונה בבוקר ומתחיל להסתובב בכל הארץ: זה יכול להגיע מאילת עד החרמון, פשוט לשוטט עד שאני מגיע למרחב כמה שיותר נקי ושקט שאני יכול לשחק בו עם החפצים. לפעמיים אני לוקח חפצים איתי ברכב ומתחיל לבנות אותם בשטח, לפעמיים אלה חומרים שאני מוצא באותו המרחב ומתחיל לבנות איתם משהו שמתאים לי בעין, ולפעמיים אני תופס מיצבים שלא תוכננו מראש ומתאימים לי לפרויקט, ואני רק מתעד אותם.
כשאני מצלם אני מנסה לא לחשוב אם זה טוב או לא, מה זה אומר ומה הקונספט. מה שמוביל אותי הוא הפרויקט שכרגע אני מרוכז בו. הפרויקט האחרון שהצגתי, ״21 22 23״, התרכז סביב החוויות האישיות של מהשירות הסדיר והמילואים בצנחנים. אפשר למצוא קשר בינו לבין הפרויקט הנוכחי, אבל במקרה הזה המהלך פחות אישי ורגשי ויותר אסתטי. כבר הרבה זמן שאני מרגיש שאני מתרחק מהצבא, שסגרתי את המגירה של הזכרונות מהתקופה הזאת וצריך להמשיך הלאה, כי החיים ממשיכים (לקח לי המון זמן להתחיל להוציא את הראש משם).
לכן, כשהתחלתי את ״לטאטא את המדבר״ הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שאין לו שום קשר למסגרת הצבאית או הפוליטית ופשוט התחלתי לעשות: להתעסק עם אוביקטים ולהגיע לקומפוזיציות בלי תכלית מסויימת. יחד עם זאת, ברוב הפעמים אני חוזר הביתה בלי שיש לי משהו שאני אוהב וזה נורא מאכזב וקשה אחרי שאתה משקיע כל כך הרבה זמן, כך שבגדול מכל הנסיעות האלה בסופו של דבר אני אוהב ומציג רק קרוב ל־30 אחוז. אני מבין שזה תהליך עבודה שרק חלק קטן ממנו יהיה טוב, ולכן צריך באופן קבוע לצאת ולצלם ופחות לחשוב באותו הרגע מה זה אומר ומה זה לא אומר; פשוט לעשות.
לקריאה נוספת
פינת ההגשות של פורטפוליו כוללת חומרים שהתקבלו במערכת, ופורסמו כחלק מהרצון שלנו לשמש במה לפרויקטים חדשים. שלחו אלינו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים.
פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post גדעון לוין // לטאטא את המדבר appeared first on מגזין פורטפוליו.
