הפרטים הטכניים
Anchoring, ציור קיר בגודל 47×2 מטרים, לאורך רציף הרברט סמואל 112 פינת רח׳ פרישמן בתל אביב. מוצג עד שיחליטו לצייר עליו משהו אחר…
מי אני
ניר אדוני, יליד 1980, חי ועובד בתל אביב, בוגר המדרשה לאמנות, מציג בתערוכות בארץ ובעולם, פועל בשנים האחרונות בגרמניה. טכניקת העבודה שלי היא איסוף ותיעוד אובססיבי של ארכיטקטורה ממקורות שונים והתכתן לכדי עולם אחד בעל אסתטיקה היברידית, שמאזכר קשת שלמה של מצבים ואירועים. אני משתמש לעיתים קרובות בטכניקת חיתוך בלייזר בחומרים שונים ובתאורה כחומר גלם.
העבודה
הפרויקט נוצר בעקבות פנייה של מעיין נבו מהמחלקה לאמנויות בעיריית תל־אביב-יפו, להתחיל לחשוב על עבודת ציור במרחב הציבורי בקירות שמיועדים לשיפוץ בהקשר של העיר. אחרי מסע חיפושים נמצא הקיר בטיילת והתחלתי תהליך של איסוף חומרים וגיבוש הרעיון, שילוב של מבנים ספציפים שמיועדים להריסה ולשיפוץ שנמצאים כמה עשרות מטרים מאחורי הקיר ובסביבתו, וספינות משא ומעפילים שהיו פעילות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באזור.
בשנים האחרונות התחלתי לחקור את עולם הספנות בארץ ובעולם. ספינות משא תעשייתיות מרתקות אותי במובנים של גודל, תנועה ועוצמה, ונוספו אליהן ספינות המעפילים שהגיעו לכאן ב־100 השנים האחרונות כשהרלוונטיות שלהן גדולה מתמיד בעולם, ולנו כישראלים. במיוחד משכה את תשומת ליבי הספינה ״פאריטה״ שעגנה בצורה לא חוקית בשנת 1939, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, 50 מטרים מהיכן שהעבודה צוירה בחוף פרישמן כיום. בתור אמן שחי ופועל בתל אביב קרוב לעשר שנים וניזון מהעיר, היה לי חשוב לעגן את העבודה על ידי חיבור למקומות קיימים ואירועים מוחשים ברדיוס של כמה מאות מטרים. פעולה זו ממקדת אותי ומחברת את הצופים אל העבודה.
הספינה פאריטה נשאה פליטים מגרמניה, מאוסטריה, מפולין ומרומניה במסע מפרך שארך קרוב ל־40 יום. קברניט הספינה חשש להמשיך לשוט לכיוון חופי תל אביב ולעגון בה ולכן השתלטו שני בית״רים ששהו על הספינה בכוח על הקברניט והחליטו לעגון אותה בעצמם. הם כמעט וריסקו את הספינה על שונית באזור חוף פרישמן בכדי שהבריטים לא יוכלו להשיט אותה בחזרה. הספינה עגנה בצורה מקבילה לחוף והיוותה אטרקציה אדירה עד לפיצוצה על ידי הרשויות מחשש לסכנה למתרחצים ולכן יש תיעוד נרחב שלה.
במהלך ציור העבודה נתקלתי במקרה בביתו של אחד הבית״רים שהשתלטו על הספינה שחיפשה את האנדרטה לזכר הספינה (במהלך שיפוץ הטיילת היא כנראה הוסרה). היא לוותה בבתה שאוספת חומר למחקר על הספינה דרך האוניברסיטה העברית, וזה היה מפגש מעניין שחשף אותי לנקודת מבט שונות; הוריה נפגשו לראשונה במהלך הפלגה על ספינה זו והיא שופעת סיפורים.
זו עבודת ציור ראשונה שלי בסדר גודל כזה. בשנה האחרונה בזמן שהות של קרוב לחצי שנה בצפון גרמניה התחלתי לצייר בפעם הראשונה בחיי. זו חוויה שונה לחלוטין משום שהסטודיו היה מנותק מהטכנולוגיה ובעלי המקצוע שאני מורגל בעבודה עימם, ונאלצתי למצוא דרכים חדשות ליצור בתנאים שונים.
תעבירו את זה הלאה
לאחר חיפושים קדחתניים של קרוב לשנה למיקום המתאים ועקב ההקשרים של העבודה למקום אני חושב שזהו המקום האידיאלי עבור העבודה.
פלוס אחד
״טרמינל״ (מבט הצבה) 2018, מתכת, חיתוך לייזר, תאורת לד, 10×3 מטרים, נורדארדט , בודלסדורף, גרמניה.
בקיץ 2018 חייתי בעיירה מנומנמת בגרמניה קרוב לגבול עם דנמרק ולעיר הנמל המבורג. לא הרחק משם עוברת תעלת קיל, שמחברת בין הים הצפוני והים הבלטי, נתיב המים המלאכותי העמוס בעולם. תושבי המקום מהופנטים על ידי ספינות והעולם הימי, חלקם צאצאי ויקינגים מדנמרק שחיידק השיט בימים עדיין קיים בהם.
טרמינל. צילום: NordArt
אפשר לומר שהעיירה מתעוררת פעמיים בשנה: פעם בזמן ״שבוע קיל״, פסטיבל הספנות הגדול בעולם, ובפעם השנייה בזמן תערוכת ״נורדארט״, תערוכה בין־לאומית אימתנית בגודלה שמשתרעת על פני 100 דונם במפעל ענק ליציקת מתכת לשעבר, שהוקם בסביבות 1850 והוסב לחלל תצוגה מרהיב ויוצא דופן. הדגש בתערוכה הוא על עבודות מתכת עצומות שמוצגות למשך חצי שנה עם קהל של קרוב ל־120,000 מבקרים.
זו השנה השלישית שאני משתתף בתערוכה, והפעם הצגתי אינסטלשיין עשוי ממתכת חלודה בשילוב תאורת לד אחורית. העבודה מוצגת בקצה התערוכה, היכן שיצקו את המתכת בחלל חשוך לחלוטין עם תקרה בגובה של מעלה מ־30 מטרים. החלל מזכיר בצורתו קתדרלה נטושה בעלת קירות מתכת ענקיים חלודים, עם תקרה דמויית צריח, כשהעבודה היא מקור האור היחיד.
הדימוי נוצר לאחר מסע של קרוב לשנה בין צפון גרמניה ותל אביב. הדימוים שאובים מהאזור הצפוני ומהמבורג – עיר הנמל החשובה באזור – ומשלבים פיסות היסטוריה וזיכרון מהמרחב האישי שלי בתל אביב. חלקה המרכזי בנוי ממבני באוהאוס תל אביביים שמעליהם מזדקרת כנסייה גותית טיפוסית למקום. העבודה הופקה בארץ במשך חמישה חודשים ונשלחה לגרמניה, ובמשך חודש נוסף עבדתי במקום. יצרתי חלודה בעזרת המים המקומיים ותנאי מזג האוויר, כיוונתי לטקסטורה שתתאים באופן אורגני למקום ולטמפרטורה המדוייקת של האור בחלל.
העבודה נתלתה בכבלי מתכת מהתקרה ונדמה כאילו היא צפה באוויר, כך שהצופה יימשך לעבודה מרחוק מתוך החושך ובאופן הדרגתי יתחיל לגלות אותה ולחוות אותה תוך כדי תנועה, עד לשלב של עצירה מוחלטת והגעה למעין התכנסות פנימית וחיבור סך כל החלקים.
The post עבודה בעיניים // ניר אדוני appeared first on מגזין פורטפוליו.
