- Hagit:
הי שמעון, מה שלומך?
Shimon:
בוקר טוב. שלומי מצוין – לא נותנים לנוח מאז הפתיחה
Hagit:
אין מנוחה – במובן הטוב, אני מבינה
Shimon:
לגמרי, בהחלט. המון תגובות, ביקורים, סיורים ופרגון – בכל אופן, זה הנושא הכי מסעיר, רגיש נפיץ וקדוש במזרח התיכון. מבחינתי זה התערוכה הכי משמעותית ומאתגרת שאצרתי עד כה (ולכן גם הכי מהנה)
שמעון לב. צילום: מ"ל
גלי תיבון, צילום אוויר של הר הבית וסביבתו, 2004
- Hagit:
העובדה שהתערוכה במגדל דוד, המוזיאון לתולדות ירושלים, נפתחה רגע לפני הבחירות, הגדילה את הרעש סביבה?
Shimon:
דווקא להיפך. היינו אמורים לפתוח ב־4 באפריל והחלטנו להקדים בעשרה ימים בגלל הבחירות. מדובר בתערוכה מוזיאלית, שאני עובד עליה כבר יותר משנה עם מחקר רחב והנושא הוא הרבה מעבר לבחירות. נכון לומר גם שהבטים רבים שאנו עוסקים בהם, בשאלות הזהות והקיום שלנו כאן – הן הישראלים והיהודים והן הפלסטינים – נמצאים ברובדי התערוכה. מכיוון שמדובר במקום ובמתחם שממקד בתוכו את מרבית השאלות והנושאים הללו
- Hagit:
לפי המחקר שלך – הר הבית מצולם מראשית ימי הצילום. אתה מוצא עמדה דתית או פוליטית בצילומים עצמם? אפשר להבחין בין גישות שונות בתקופות שונות?
Shimon:
בוודאי שיש גישות שונות בצילומים. ברובד הצילומי – התערוכה מציגה 180 שנות צילום, ולכן זו גם ההיסטוריה הצילומית של ירושלים והארץ – ״מהדגרוטיפ עד הסלפי״. במה שנחשב כצילום הראשון של ירושלים הר הבית צולם מהר הזיתים – אפשר לקרוא לזה נקודת המבט הקלאסית.
החלק האחרון מבוסס ברובו על צילומי עיתונות של צלמים בולטים מהארץ ומהעולם. אפשר לומר שבחלק הזה כבר הכל פוליטי. כאוצר התערוכה אני לא מביע עמדה אישית, הלכתי צעד אחורה, אבל התערוכה עוסקת בכל ההיבטים המשמעותיים של ההר, וגם בהיסטוריה הפוליטית של המקום. לא פשוט להיות מאוזן היום בארץ – אם את מבינה למה אני מתכוון. התזה של התערוכה ממקדת את הנושא למה שהייתי מגדיר ״מהמבט האוריינטליסטי של מתעדי ההר הראשונים עד לחבית החומר נפץ או הר הגעש של היום״.
משה מולנר (לע״ם), יהודים בדרכם לכותל בערב חג, 1971
עמאר עווד, מתפללים ברמדאן, 2016
- Hagit:
ביטוי מעניין ״הר געש״
Shimon:
מאוד התלבטתי בין הביטויים ״חבית חומר נפץ״ ל״הר געש״ – בסופו של דבר אני חושב שהר הגעש יותר מתאים. כי מצד אחד מתנהלים במקום חיי יום-יום, תפילות, ביקורים, תיירים… מצד שני המתח מבעבע ומדי פעם מתפרץ, כמו לבה
- Hagit:
תפסו את עיניי צילומי האופנה של מולה עשת בשנות ה־70. בהקצנה הדתית והפוליטית של היום זה נראה ממש פרובוקטיבי
Shimon:
זו דוגמה מצויינת לצילום שצולם בקונטקסט מסחרי, שהתאים לתקופת האופוריה, ומקבל מבט וקונטקסט אחר לחלוטין עם הזמן. כיום זה בכלל לא יעלה על הדעת
מולה עשת, צילומי אופנה לגוטקס, 1976
- Hagit:
אתה מדבר על האופוריה הישראלית שאחרי ששת הימים, ואני חושבת שעברנו מהשקפה של ״אתר תיירות״ למלחמת דת ממש, או למאבק לאומי־דתי
Shimon:
הנושא הזה מורכב וניתן לבחון אותו בדרכים שונות התלויות במיקום הפוליטי והדתי. האופוריה של ששת הימים מתבטאת מבחינת התערוכה בדיון בנושא האם הוחמצה הזדמנות היסטורית (יש רבים שחושבים כך). יש בציבור הדתי־לאומי ואנשי הלח״י לשעבר, שנוטים להאשים את דיין בנושא הסטטוס קוו. אך השאלה היא יותר עמוקה וקשורה ליחס בין הכותל להר הבית. כלומר האופוריה התבטאה בין השאר בנהירה לכותל ולא להר הבית – כך שדיין פעל גם לפי הלך הרוח הציבורי, שהרבנים היו שותפים לו. היום יש רבים בציבור הדתי לאומי ש״מאשימים״ דווקא את הרבנים
- Hagit:
יש דיון על הקדושה של ההר? יש אומרים שזה בכלל לא המקום הקדוש – אלא ״המצאה מאוחרת״, אגדה על המקום ממנו מוחמד עלה השמימה
Shimon:
הנושא של הר הבית – חראם אל שריף – קשור כבר למאבקי שנות העשרים של המאה שעברה. מצד אחד חאג׳ אמין אל חוסייני, הדמות האחראית להפיכתו לאתר מרכזי בתשומת הלב של העולם המוסלמי, ומצד שני התנועה הציונית, שהפכה את הכותל לסמל לאומי־דתי כחלק מההצדקה ההיסטורית לשיבה לארץ ישראל ולירושלים. מה שיפה בתערוכה, שכל הרבדים העמוקים הללו וישנם עוד הרבה הקשורים לשאלות הזהות, באים לידי ביטוי דרך הצילומים
- Hagit:
ועוד לא הזכרנו את העלייה של שרון להר הבית בשנת 2000, שלדעתי לפחות חרבה את תהליך השלום האחרון עד כה וחוללה את התפרצות האינתיפאדה השנייה
Shimon:
נכון. החלק האחרון של התערוכה, שנקרא ״ההר והגעש״ עוסק בשרשרת של מקרים ותגובות, נסיונות פגיעה בהר ומאבקי ריבונות, שהיו נקודות ציון היסטוריות – בהיסטוריה הקרובה מדובר גם על האינתיפאדות והאירועים מאז 1987 – תאריך הסיום פתוח, כי זה כמובן ממשיך, כמו שראינו בחודשים האחרונים במחאות סביב שער הרחמים, ויהיו עוד. אבל חשוב להדגיש שהתערוכה עוסקת בשאלות נוספות, כמו ארכיאולוגיה, הכחשת המקדש ועוד
פרנק מייסון גוד,מסגד עֻמר, 1860-1856
עמאר עווד, אימוני פארקור, 2015
- Hagit:
מי הצלמים הבולטים בתערוכה? יש ייצוג גם לצד המוסלמי?
Shimon:
בתערוכה יש צלמים מכל העולם וגם ישראלים ופלסטינים (שהם אלו שבעיקר מצלמים בהר בשנים האחרונות). התערוכה במקרה זה (בניגוד לתערוכה הקודמת שאצרתי, שעסקה בצלמי ירושלים המקומיים הראשונים) לא מתמקדת בצלמים, אלא בצילום. אבל לשמחתי הרבה יש שם את מיטב הצלמים מכל העולם. היינו בקשר עם עשרות ארכיונים בעולם והמון מחקר – אני והעוזרת לאוצר יעל ברנט – וזיקקנו את התערוכה מתוך אלפי תמונות
- Hagit:
השילוב בין התוכן למיקום התערוכה נראה מושלם. אתה חושב שגם ערביי ירושלים יבואו לראות?
Shimon:
כבר באים…
- Hagit:
אולי זו נקודת מפגש שתניע משהו חיובי?
Shimon:
האתגר הגדול היה לספר את סיפור ההר בצורה מאוזנת. לא לכבס דברים, גם מבחינת הצילומים וגם מבחינת כתיבת הטקסטים, שהיו אתגר בפני עצמו. אני מאוד מסכים עם המחשבה שאולי זה יניע משהו. כי אחד הדברים שגיליתי, שיש דיסוננס מאוד גדול בכל מה שנוגע ליידע שלנו על הר הבית – הרבה אנשים בעצם לא יודעים כלום. זו תערוכה שלכל אחד יהיה משהו להגיד עליה – כי היא קשורה לכל כך הרבה היבטים המלווים את חיינו כאן
- Hagit:
הצילום של הפארקור מדהים ביופיו וגם מעיד על ״נורמליות״ של החברה המוסלמית – לא רק דת ופוליטיקה, גם חיי יום־יום
Shimon:
יש קיר שלם שעוסק בחיי היום־יום. מתחם הר הבית משמש גם מעין מתנ״ס לערביי העיר העתיקה. מדובר בשטח הפתוח הגדול בעיר – שישית מגודלה של העיר העתיקה. המקום מתנהל בכמה רבדים – גם תיירים, גם מיטב הארכיטקטורה המוסלמית, גם ביקורי יהודים מתוך הפגנת ריבונות, והעיסוק בשאלת זכות התפילה של יהודים. אבל זה גם מקום שבו יש חיי יום־יום עמוסים של המוסלמים.
- Hagit:
עלית להר בתקופה הזו? יש לך איש קשר ״מבפנים״?
Shimon:
הייתה לי הזכות לקבל סיור מיוחד. הייתי צריך את זה בעיקר להתרשמות ולצורך זיהוי של תמונות היסטוריות
- Hagit:
מרתק. עוד שאלה לסיום: לפני פסח יצאת עם סרט שלך לפסטיבל קולנוע בגרמניה. ספר על כך משהו
Shimon:
הסרט ״אצלנו אין שום חדש״ הוא משהו בין תיעודי לווידאו־ארט. לאחר שנים רבות שבהן נמנעתי מלעסוק בנושא השואה המשפחתי, החלטתי להיכנס לזה ונסעתי לבית שבו התגוררה משפחתי בברלין, שמשם נשלחו סבי וסבתי ואחותו הקטנה של אבי לאושוויץ. נתתי לדיירי הבית שגרים בבניין כיום לקרוא את המכתבים שנשלחו מהדירה לאבא שלי שכבר עזב את גרמניה (רובם נכתבו על ידי ליאנה, האחות בת ה־15) עד שהמכתב האחרון חזר. בסרט הדיירים העכשווים קוראים את המכתבים בחללי הבית השונים, מול המצלמה וישנו פער בלתי נתפס בין המכתבים למה שאנו יודעים שקרה מחוץ לחלון, ולמה שקורה כיום. הסרט עוסק ברובד אחד בתיעוד וברובד אחר באשליה של הזיכרון. לאחר שלא יהיו יותר ניצולים – האם ישאר זיכרון
- Hagit:
כתמיד – ההיסטוריה וההווה מתקבצים יחד באופן מצמרר. כמעט מתבקש לומר שאנחנו מסתכלים מרחבת הכותל להר הבית ולא יודעים איך נגשר על הפערים ומה ייזכר בעתיד
The post הר הבית בעינינו: תערוכת ״ההר״ במוזיאון מגדל דוד appeared first on מגזין פורטפוליו.
