בית לאמנים (2019) בבית האמנים

הסטודיו של רויטל בן־אשר פרץ – שפועל בבית האמנים בתל אביב ב־11 השנים האחרונות, מאז שנת 2008 – משלב הנחייה וליווי אוצרותי בעבור קבוצת יוצרים, הצועדים בדרך של חיפוש מתמשך, חשיפה אישית, התבוננות פנימית, התנסות והתפתחות. כל אלו ועוד באים לידי ביטוי בתערוכה השנתית ״בית לאמנים״, שתיפתח בשבוע הבא.

עבודותיהם של 30 האמנים המציגים מתפרשות על פני כל חללי בית האמנים ומייצרות מקבץ של תערוכות יחיד, המתאפיין במגוון רחב ובשלל טכניקות ומדיומים: החל ברישום ובציור בצבעי אקריליק, שמן, מים ודיו, על מצעים בלתי שגרתיים בחלקם כמו תחבושות, בדים, פיסות קרטון גדולות ממדים, מפות שולחן, ניירות, לוחות פרספקס ודיקט; דרך קולאז׳, הדפס, תפירה, צילום, פיסול בנייר, בשעווה, ברשת, בפוליאסטר וברכיבי רדי־מייד; וכלה בהקרנות וידיאו.

יחודה של התערוכה והחוט המקשר בין האמנים השונים טמון ברוח השורה עליה, תולדה של נקודת מבט עתירת ניסיון חיים, שקולה אינו מרבה להישמע בחברה, בתרבות ובאמנות המקומית. אמן אחד ושש אמניות שמציגות בתערוכה מספרות על עבודתן.

בית לאמנים 2019 בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. פתיחה: 27.5; נעילה: 1.6
שעות הפתיחה: ג׳-ה׳ 10:00-21:00, ו׳ 10:00-13:00, שבת 11:00-21:00

יונתן לירון. צילומים: אלה אורגד

יונתן לירון

צורך מתמיד בתזוזה, בהתפתחות ובקדמה הוציא אותי לדרך בחיפוש אחר דימויים בעלי תוכן וצורה תואמים. ציר תנועה דו־כיווני הדף אותי אל מנהרת זמן ומחוזות עבר; אל מתקני שעשועים מתפוררים, גינות רפאים, סחרחרות מתכת חלודות שאבד עליהן הכלח, נדנדות מתקלפות ורכבות הרים מושבתות. ריתק אותי המתח הפנימי המתקיים בין הקונסטרוקציה המהונדסת, הכבדה והסטטית לבין זיכרון המקצב שנאגר בתוכה.

תוך כדי תנועה השתכלל המבט ועמו הגיע ויתור על הדימוי השלם. על בדי הקנבס הופיעו מקטעים דמוניים, תקריבים מופשטים וציור מדוקדק ועתיר פרטים של מרקמים, חומריות מתכלה ופגעי זמן. המפגש הגופני עם מעשה הציור / משיכות המכחול, ערבוב הצבע ומריחה בשפכטל מקביל לדריכות הכרוכה בעלייה על רכבת הרים רעועה ומסוכנת. אל הגוף מתלווה התובנה שתהליך הבלייה עשיר בתנועה, היציב נוטה ליפול והקפוא לנזול.

רותי זינגר

מזה שנתיים שאני מבקרת ברפתות, מצלמת וחוקרת את הפרה כישות נפרדת וכחלק מהמערך העדרי. עניין אותי לבחון סוגיות אישיות וחברתיות הקשורות בקהילה, בשבי, בצייתנות, בזכויות בעלי חיים, בערך חיי אדם, באימהות, בחלב, בהזנה, בנתינה ובניצול. בנוסף בדקתי את מיתוגה של הפרה בתרבות המקומית כסממן ציוני של ההתיישבות העובדת אל מול האופן שבו היא נתפסת במחוזות רחוקים. בארץ משמשות הפרות למטרות כלכליות, לצרכי אכילה – חלב ובשר – ועל כן קיומן תלוי בתפוקה היומית. במדינות אחרות נקשרו בפרה מיתוסים, סיפורי עם ואמונות שונות.

בתערוכה יצרתי בית לפרות על ידי תליית הציורים שלי בטור אופקי ארוך, תזכורת צורנית למשכנן המבויית, לרפת. הניירות שעליהם אני עובדת מיובאים מהמזרח הרחוק שם ממלאת הפרה תפקיד חשוב במיתולוגיה ולעיתים נחשבת לקדושה. אני רושמת עם דיו וחלב שזורמים בנימי הנייר הפריך ויוצרים רקעים ומצעים אקראיים. אלו מזמינים שכבה של פרטים מצוירים באקריליק ובגירים. הנחת הדימויים ״כבדי המשקל״ (פרות) על נייר שקוף, אוורירי, מקומט ומתפורר הינה בבחינת ״שחיטת מוסכמות קדושות״. ויש בתערוכה גם כלב אחד, ועבודת וידאו, אבל זה כבר סיפור אחר.

רותי זינגר. צילומים: דפנה רבס

עדי לרנר

גרם מדרגות מפואר הניצב במרכז משכני הווה נקודת מוצא לסדרת ציורים על מצעי עץ גדולים. שנים רבות שימש שלד הברזל הזקוף את הגרים בבית כסמן של המוכר, היציב והבטוח. לאחרונה, שינה הציר עורו לנחש חלקלק, ארסי ומסוכן. העלייה, הירידה והתנועה האנכית הפכו למוקד מאמץ ומכאוב.

עבודתי מתאפיינת בהנחת אין־ספור שכבות צבע שקופות. כל ״מדרגת צבע״ שואפת להסתיר את קודמתה, אך בו בזמן חושפת סיפור פרטי והלך רוח. המתח הפנימי בכל ציור – כמו גם בין העבודות – בא לידי ביטוי באמצעות פירוק ובניה, החסרה והוספה, בהירות ובלבול, סדר וכאוס. קשה להבחין אם נקודת המבט המצוירת היא פנימית או חיצונית, מוארת או חשוכה.

לעיתים מתווספים לציור חלקי חלונות, משקופים או תריסים. לעיתים מבצבצים צמחים, קוצים ועשבים שוטים. חרדת פירוק הבית המתרוקן נזעקת מהציורים כבחלום בלהה. האם הטוב מאחוריי? האם הפרידה תוליד בנייה? והאם הסגירה מבשרת על פתיחה והתחדשות?

עדי לרנר. צילומים: תמיר שר

ניצה גנוסר

רציתי ללמוד להתבונן. רציתי ללמוד על התבוננות. רציתי להבין אותה רציתי להביט בפרטים של גוף ולהניח אותם על הנייר כפי שהם, מבלי לעורר ענין מיותר במה שיש או במה שאין. מתוך כך גיליתי את יופייה של האינות.

בתערוכה אני מציגה רישומי פחם גדולים על ניירות כותנה, של פינות ריקות מביתי. כמה זוויות גיאומטריות מסגירות ארכיטקטורה, מבנה, חלל פרטי. בעיקר נוכחת בהם עצמת האינות. ברישום המרכזי הנחתי על נייר את ספת הסלון שלי בגודלה הטבעי – שלושה מטרים. הנוכחים הנפקדים בציור מסמנים זיכרון גופני ומותירים ראיות באמצעות טביעות עדינות על הכריות: שקעים רכים של ילדים, שקעים עמוקים של בוגרים.

בסתירה לתפנימים הבהירים, ציירתי על נייר כותנה שחור קורי עכביש זוהרים באור הלבנה. עבודה זו מהווה תזכורת לכך שהגיאומטריה העדינה, הסדורה, החכמה והיפה של הטבע עומדת בבסיס הארכיטקטורה של המארג האנושי כולו.

ניצה גנוסר. צילומים: אלה אורגד

שלוש בחזקת שלוש: ריבה זהר, רותי וינשטין פאפוריש, יונה מוסט

יצאנו למסע שלוש אמניות בעקבות תפיסת האני המשתנה עם הגיל. הורדנו חולצות ושילבנו ידיים לסדרת צילומים אינטימית, מפנות את הגב לעולם שדי מואס בנו, נשים בגיל השלישי. הצילומים היוו בסיס לציורי גוף־דיוקן הולכים ומשתכללים, הולכים ומשתכפלים, שלוש בחזקת שלוש, מגיבות לאתגרים שמציבה האוצרת, מזינות זו את זו, לוקחות וממשיכות הלאה.

העיסוק בדימוי גוף הוביל לדימויים מעולם הספורט, ביטוי למאבק בהזדקנות. מכאן התפתחו קומפוזיציות מסובכות, מלאות תנופה (פילטיס) וגם דימויים של כניעה לכוח הכבידה, הרהור, שקט (יוגה). במקביל בחרנו בבימבה – אופני פעוטות – כאוביקט הנושק לעולם הסבתאות, להתפעמות (כן, מה לעשות) מהנכדים. בהמשך תפסה הבימבה חיים משלה. התפתחה הלחמה מפתיעה, משעשעת ולפרקים מקברית בין בימבה, הליכון ונשים חגביות, מתאמנות על מכשירים שנראים כמכשירי עינויים. נוצרו כדורי אש פולטים או מולידים בימבות לחלל. צמחו דימויים סמי־ארוטיים: בימבות שרועות על הגב וידי גבר מקפלות/ פותחות להן את רגלי הגלגלים.

בחרנו לעבוד עם ניירות: פרגמנט שקוף, שנקרע בקלות, נייר בצבע אדמה ונייר שקיות מהסופר, נציג היום־יום. העבודות תלויות בצפיפות בשלוש שורות, נושקות אחת לשנייה. החלל דחוס, מסחרר את העין. מעל כולן רץ לאורך הקירות אפריז של רוכבות אופניים ערומות, מדוושות לאין קץ.