שירלי לסרי, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, הקימה את פטי־פואה ב־2015. מוכרת בחנות האונליין והחל מחודש מרץ האחרון גם בחנות החדשה ברח׳ רוחמה 9, תל אביב.
La Lune
זה הפריט שמתמצת את ההשראה שלי. הוא מורכב מחיבור בין חולצת משי וגופיית קומבניזון, ומשקף את הרגע שבו אשה מתפשטת ורואים גם את השכבה התחתונה של הבגדים וגם את העליונה. זה התרגום שלי לשניה הזו. העובדה שהצלחתי להגיע לזה בצורה לבישה ועשויה להפליא היא השג מבחינתי. כשהצגתי את הקולקציה בפרזנטציה של חממת מפעל הפיס הצהרתי שהפריט הזה הוא נקודת המוצא של הפרויקט.
שירלי לסרי. צילום: מיכאל טופיול
אבולוציה
אחרי שסיימתי את הלימודים בשנקר נסעתי לחפש סטאז׳ בפריז, ונשארתי במשך כמה חודשים אצל מעצבת הוט־קוטור יפנית בשם איקי גין. לא ידעתי לאן אני מכוונת ואיפה אני בתוך העולם הזה מבחינה סגנונית, ולאט לאט התחלתי להבחין בכל מני אבני דרך. לדוגמה, שאני אספנית קומבניזונים, או שבאותם ימים לא היו בארץ חזיות תחרה יפות ללא ריפוד וברזלים. השהות בפריז גרמה לי להתאהב בתחום ההלבשה התחתונה והכל התחבר לי; רציתי לתת מענה לתחושות של נוסטלגיה ונשיות שהיו חסרות לי וזיהיתי שאולי הן חסרות בכלל בשוק המקומי.
כשחזרתי הלכתי לעשות סטאז׳ במותג שמלות הכלה ״פישנדג״ כדי להתנסות בחומרים שקרובים לעולם ההלבשה התחתונה, ואחרי שניהלתי שם את הסטודיו במשך שנתיים החלטתי לצאת לדרך עצמאית. פתחתי את המותג, עם שותפה, בשאיפה לקחת את הההלבשה התחתונה ולהפוך אותה ללבישה, ולתת מענה קליל ונונשלנטי לאירועים. כעבור שנה השותפות הסתיימה ומאז אני מפעילה את המותג לבד.
הלבשה עליונה
בארץ אנחנו לא כל־כך משתמשים בהלבשה תחתונה כביגוד. אנחנו לא רגילים ללבוש משי, ויש גם את השאריות של החינוך והלבוש הקיבוצי, שמייחס לגנדרנות ולסקסיות תכונות שליליות. אבל, הנראות הגבוהה על מסלולי האופנה ובאינסטגרם מגבירה את החשיפה ועקב כך גם את הביקוש לזה בארץ, פשוט לאט יותר.
אני מרגישה שהנוכחות הגוברת של הלבשה תחתונה כלבוש עליון מגיעה ממקום של חיפוש זהות ורצון לאהוב ולהרגיש טוב עם עצמנו, לא להתחבא או לטשטש. במובן מסוים זו מגמה הפוכה מזו של האופנה האנדרוגינית. הלקוחות מספרות לי שהן צועדות אחרת כשהן לבושות בבגד גוף ושמלה: זה גורם להן להרגיש טוב יותר עם עצמן. אני מתרגשת שיש לי את הזכות לגרום לאנשים להרגיש ככה באמצעות מה שאני עושה עם מעטפת, בד, חומר.
לוח השראה
כבר 15 שנה שאני אוספת פריטי הלבשה תחתונה – בגדי גוף, חזיות רכות, ביריות, קומבניזונים – ומייצרת לעצמי ארכיון קטן. במהלך היצירה אני מפרקת ומחברת פריטים שונים מתוכו: כמעצבת, עבודה עם רדי־מייד היא הדרך שלי להגיע למקומות שיפתיעו אותי.
צילום: מ״ל
צילום: מ״ל
משי באיכות גבוהה, תחרה בייבוא אישי מצרפת – החומר הוא מה שמפעיל ומניע את העיצוב; החיפוש אחר טקסטורות, צבעוניות, שכבות ושקיפויות. אני עובדת בדיגום חופשי, דגם אחד מוביל לשני ולשלישי, השאיפה שלי היא ליהנות מתהליך היצירה ולכן אני לא מכוונת ומתכננת מראש. מה שכן מכוון אותי הוא כמיהה נוסטלגית לגלאם של עשורים קודמים, וגם אהבה וקבלה עצמית, עם כמה שהוזילו את המושגים האלה.
השאיפה שלי היא שהפריטים שלי יהיו אלה שבוחרים לשמור בכל פעם שמסדרים את הארון, ואפילו להוריש, כי יש להם ערך סנטימנטלי. בדמיון שלי הם עטופים בנייר משי בתוך הארון.
סקס־אפיל בהתאמה אישית
ההשראה והחומרים לא הופכים את הפריטים לחשופים או סקסיים ״מדי״, וכל אחת יכולה לשלב אותם עם הסגנון שלה. יש לקוחות שלובשות את הפריטים באופן יום־יומי ומראות לי את רצועת החזיה כשהן מגיעות לחנות, ויש כאלה שעבורן זה טקס ששמור לאירועים מיוחדים.
החזיות הרכות עד קאפ C מושכות נשים מסוימות, לרוב צעירות יותר, שזה גם מה שהן יכולות להרשות לעצמן מבחינת תקציב. את השמלות ופריטי המשי קונות נשים בוגרות יותר לאירועים. עם זאת, אני מתכננת להכניס מידות נוספות ולהרחיב את הקולקציה כדי שעוד נשים יוכלו ליהנות ממנה.
חזיות וחוויות
הפריטים מיוצרים אחד־אחד בעבודת יד מוקפדת אצל כמה תופרות ביתיות שמפוזרות ברחבי העיר. העבודה במשי דורשת מיומנות ומכשור שקשה למצוא בארץ, ולכן התמחור בהתאם. אין כאן עדיין מספיק מודעות להסתכל על בגד ולשאול איפה הוא מיוצר, מאיזה חומרים ובאיזה תנאים סוציאליים, לעומת צרפת שם זה הדבר הראשון שהם עושים, והם מתגאים ב־״Made in France״.
לתפור חזיה ברמת הגימור עם החומרים שאני עובדת איתם זה לא זול יותר מלתפור שמלה, אבל יש מחיר לגיטימי מבחינת הלקוחה לשלם על שמלה ויש מחיר לשלם על חזיה. אני חייבת להיות ריאלית ביחס לשוק, אפילו שהמוצר שלי באיכות גבוהה הרבה יותר ממה שאפשר למצוא ברשתות.
אני אופטימית ורוצה להאמין שכולנו נגיע בקרוב לרוויה, שבמקביל השוק הסיני יתייקר ונתחיל לחפש את הייחודיות והחוויה. למכור בגדים היום זה לא מספיק ולא מעניין. זהות, חוויה וקשר אישי הם הדברים היחידים שגורמים למותג לשרוד. אם אתה לא מספק חוויה אז אין צורך במותג שלך: יש המון בגדים ומותגים, ותמיד אפשר למצוא בזול יותר. מה שמשאיר את הלקוחות שלי הוא הקשר שנוצר בינינו, שאי אפשר לקנות באלי אקספרס.
שבוע האופנה
התקבלתי לחממה כשהמותג במקום מגובש עם נראות ומאפיינים מסוימים, כמו גם קהל לקוחות, וזה היה ניסיון להרחיב ולפרוץ את המשבצת הזו. המטרה שלי הייתה להציג על המסלול את החזון שלי – הלבשה תחתונה כלבוש – כי לאנשים נחקק בתודעה שאני עושה רק הלבשה תחתונה, למרות שכבר מהקולקציה הראשונה אני עושה גם ביגוד. הפעם הבגדים קיבלו יותר נפח והצגתי פריטים שלא נראו קודם לכן כמו מכנסיים.
יעל שנברגר מ״אתא״ הייתה המנטורית שלי, וזו היתה חוויה מיוחדת כי אנחנו מגיעות מעולמות שונים לחלוטין, ותמיד מסקרן אותי לחוות עוד נקודת מבט של יחס לבגד: איך בודקים ומודדים אותו, על מה מסתכלים, מה הפרמטרים שעוברים לה בראש.
לראשונה הרגשתי שאני יכולה להחיות את הדמות שאני מעצבת בעבורה. הקלטנו את ענבל האסיסטנטית מקריאה שיר בצרפתית ויחד עם דניאל ורטהיים הלחנו את את הפסקול. את הכובעים יצרנו יחד עם תמי בר לב, ואת התכשיטים עם קרן וולף. אחרי חצי שנה של עבודה יצאו עשר דמויות שצעדו לצלילי החזון שלי במשך ארבע דקות ו״סה־טו״. זה עשה חשק לעוד.
חנות קטנה ומטריפה
עד לא מזמן המכירה הייתה רק באונליין ובמכירות פופ־אפ. אני חושבת שבגלל שהתדירות של הפופ־אפים כל־כך גדלה, הם הפכו לפחות אטרקטיביים ואבדה תחושת ה״אני חייבת להגיע לזה״.
אני עדיין חושבת שלאגד כמה מעצבים צעירים ולנדוד זה רעיון טוב ומעניין שחייבים להמשיך איתו, אבל שמחה שיש לי כרגע גם מקום להתבסס בו, ומתחם נגה מאפשר לי להיחשף כל הזמן לקהלים חדשים בגלל כמות התיירים הגדולה שמסתובבים פה.
ללא המענק של מפעל הפיס לא הייתי עושה את הצעד הזה כרגע, ולשמחתי הבוסט הכלכלי איפשר את זה. התכנון שלי היה שלקהל שנחשף לתצוגה יהיה מקום להגיע ולראות את הדברים במציאות.
עתידות
אני מתכננת להעמיק את החוויה של פטי־פואה על־ידי התרכזות בחנות ולהרחיב את המענה לביגוד, ערב וכלות. וכמובן, לחשוף ולשווק גם לחו״ל.
לקריאת כל המדורים של צווארון כחול לבן לחצו כאן >>
The post צווארון כחול־לבן // פטי־פואה appeared first on מגזין פורטפוליו.
