במוזיאון הפתוח בגן התעשייה תפן תיפתח ב-14.5 תערוכה מקיפה מעבודותיה ומורשתה של האמנית עפרה צימבליסטה, שנפטרה בשנה שעברה. בתערוכה ״המופע הגדול״ נכלל בשלמותו הסטודיו של האמנית, שהובא מאשדוד ושוחזר בחלל המוזיאון. בין עבודותיה בולטות קבוצות של פסלים, המתארים מקהלות, נגנים ורוקדים, לצד מלאכים ודמויות המרחפות בין שמים וארץ.
התערוכה היא מעין סגירת מעגל, לדברי האוצרת, רותי אופק: פסלה של צימבליסטה ״ההולכים״ היה הפסל הראשון שבחר התעשיין סטף ורטהימר להציבו בגן הפסלים של המוזיאון בתפן, שנפתח ב-1987. הפסל המוצג על סלע בטבורו של גן התעשייה מזוהה עם המקום כמעין סמל של המוזיאון וגן הפסלים. הפסל מבטא את ייחודה של צימבליסטה, בכוריאוגרפיה של אופן הצבת הדמויות.
פסל זה נוצק פעם נוספת על ידי צימבליסטה בברונזה, ואף הועתק לאתרים שונים בעולם, כאשר לעיתים פוסעות הדמויות אל קיר, אל עבר תהום או אל הלא נודע. הקשר של המוזיאון הפתוח וגני התעשייה עם עפרה צימבליסטה נשמר לאורך כל השנים, בתערוכות ובפיסול חוצות.
אופק מציינת, כי צימבליסטה ראתה חשיבות רבה להצבת פסליה במרחב הציבורי הנגיש לכל אדם: ״היום כאשר השיח הציבורי עוסק בשאלה מהי אמנות ו׳אמנות לעם׳, בצלילים צורמים, הרי שצימבליסטה מדדה כבר אז את אמנותה לא בתערוכות מוזיאליות אלא דווקא בהצבת פסליה במרחבים ציבוריים. פסליה של צימבליסטה דיברו בעיקר לקהל הרחב, לאו דווקא לחובבי ומביני אמנות, והקהל הקשיב ואהב״.
בספר היוצא לאור עם התערוכה כותב חוקר האמנות חיים מאור: ״פסליה של צימבליסטה נוצרים וחיים הרבה לפני שהם מתגלים לצופים… בדממה ובריכוז רב מתקיים הטקס החשוב ביותר, בינה לבין המודל, דוגמן או דוגמנית. האמנית עוטפת את שיערותיהם ביריעות ניילון ומושחת את גופם בשמן, בפעולה שטווח תחושותיה נע בין עיסוי מרפא לבין משיחת המת, בטרם יולבש בתכריכיו או ייחנט. אחר כך היא חובשת את גופם בתחבושות גבס, כמו אחות רחמנייה שחובשת את פצעיו של חולה, שגופו או נפשו מיוסרים וסוררים. שוב, הידיים של עפרה, האוהבות, המרחמות, המטהרות, מכשירות את המת, בדרכו אל העולם הבא, עולם הפיסול״.
גדעון עפרת כותב עליה: ״אף שצימבליסטה הקפיאה תנועה, היא לא הקפיאה זעקה (הגם שהזעקה מהדהדת כסאונד רקע מעל כלל יצירתה). להיפך, דמויותיה שותקות, כמי שלא נותר להן מה לומר, כמי שאין להן אלא ההשלמה עם גורלן הקיומי״.
פסלי התקופה האחרונה של עבודתה, המוצגים בתערוכה, מציגים רק את הבגד ולא את הגוף. שקופים ומוארים בתאורת פנים, כמעט שוללים את החומריות, עטורים משפטים ושירים. עליהם כותבת נכדתה, נרין צימבליסטה: ״פסלי הבגדים הריקים מסכמים בעל כורחם קריירה אמנותית בת 40 שנה. עפרה צימבליסטה שאלה על הקיום, תוך שהיא בוחרת לעסוק בייצוג דרך פורמליזם, אובייקטים והצבה. מצב האדם משתנה. לעיתים הוא מלא יופי, ולפעמים כואב ואכזר. הוא נמצא לנצח בספקטרום שבין בריאה, הרס, לידה, מוות ותחייה. השחקן משנה את מצב הצבירה שלו, אך אינו מפסיק להתקיים – הוא נברא מאדמת התבליט אל דמות תלת-ממדית ועצמאית בחלל, עד שגופו נלקח ממנו והוא הופך לישות רוחנית חסרת פיזיות, המיוצגת על ידי הכסות שלבש במערכה הקודמת. באמצעות הפיסול התיאטרוני הייחודי לה, צימבליסטה משקפת לנו את המסע הזה, צלמנו ודמותנו״.
באירוע הפתיחה יגיש בנה המוסיקאי חן צימבליסטה קונצרט בליווי כלי מיתר וקלידים.
