תמר טל־אל חיה בשני עולמות: אחד שקט, השני שומע

הי תמר. מה קורה? מה שלומך?

הי לך אני בסדר, מתרגשת, בדיוק מתלבטת אם להוריד מכשיר שמיעה שאוכל להתרכז בזמן שאני שומעת ילדים צועקים ומשחקים בחוץ. אבל יהיה בסדר, אני איתך מה שלומך?

אני גם, לא רע בכלל! כמובן שעכשיו אני מתלבט אם לסגור את החלון ולהפעיל את המזגן כדי שהילדים שמשחקים בבית ספר ליד לא יפריעו…

תכל׳ס לא חשבתי לסגור את החלון, עכשיו סוגרת

תמר טל־אל. צילומים: דנה טל־אל

יפה! בואי נדבר על הספר: מאוד שמחתי לשמוע שאת מוציאה אותו לאור, אני זוכר אותו מתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל וכמה הוא יפה ומרגש!

תודה רבה מרגש שאתה זוכר!

ספרי קצת על הספר, מה קורה בו, מאיפה הגיע הרעיון

כשהתחיל הסמסטר האחרון בלימודים בעבודה על פרויקט הגמר, ישר חשבתי שהייתי רוצה לייצור עולם פנימי דרך ויז׳ואל כמו באיור. שאלתי את עצמי איך אפשר להעביר את חוש השמיעה דרך ויז׳ואל ולא דרך סאונד. התחלתי ממש לחקור את עצמי בתור לקויית שמיעה שחיה בשני העולמות, אחד שקט והשני שומע. נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שעברתי את המסע של עצמי בתור חירשת ושומעת: קיבלתי מלא פלאשבקים מהתקופה שהייתי קטנה, ונזכרתי בהמון דברים על ההתמודדות שעברתי

ואז מה? מאיפה מתחילים? מהסיפור? מהאיורים? מכפולה מסוימת?

וואו, שאלה טובה. קודם כל, בתחילת התהליך אספתי מלא סיפורים וחומרים שכתבתי וציירתי כשהייתי קטנה. ישבתי לשוחח עם ההורים שלי, האחיות שלי ואחותי התאומה דנה, גם היא לקויית שמיעה כמוני. אפילו קבעתי לשבת עם קלינאית תקשורת: באתי לבית שלה לראות את החדר שבו כשהייתי קטנה הייתי באה אליו לטיפול.

בגדול התחלתי עם הסיפורים והזכרונות כשהייתי קטנה בעיקר – כי זאת הייתה התקופה הכי משמעותית בחיי – שבה עבדתי נורא קשה כדי להיות חלק מהשומעים, עד התיכון. מאז ועד היום הכול הוא חלק מהרצון להיות חלק מהעולם השומע, עד כדי כך ששכחתי שאני גם בעצמי חירשת. ואז משם התחלתי קודם לכתוב את המחשבות על איך זה להיות לא שומעת. תוך כדי פשוט איירתי והקשבתי למוזיקה

בואי תתני כמה דוגמאות מה זה אומר לא לשמוע, ואיך זה בא לידי ביטוי בספר ובאיורים

בעיניי לא לשמוע זה זמן של הפסקה מהשגרה שאנו חיים ורגילים בה. לדוגמה, להסתכל על דברים שאף אחד לא באמת מסתכל עליהם; זה הזמן להתבונן על דברים שפיספסת, או שלא שמת לב שהוא בכלל קיים, או שלא ידעת שיש דבר כזה בחיים. וההתבוננות הזאת של פעם ראשונה שאתה מסתכל, זה רגע חזק שאי אפשר לשכוח. כמו כביסה

כביסה?

כשבגדים מתייבשים על הגג. פשוט כתבתי ואיירתי את התחושה שהייתה לי באותו הרגע כשראיתי את הבגדים שהתייבשו על הגג. או נגיד בלילה, כשאני מתנתקת מהצלילים והמשקפיים מונחים על השידה שלי ליד המיטה, גם המחשבות שותקות. ברגע האחרון לפני שאני הולכת לישון אני מכבה את מכשירי השמיעה שלי, שזה החלק האהוב עלי ביום, כשאני אומרת לעצמי סוף־סוף שקט, דממה, ובאמת לילה טוב

מה את יכולה להגיד על השפה האיורית, הצבע, הקו?

רציתי לאייר בצורה חופשית: אני מאיירת מאוד מהר, לא חושבת יותר מדי תוך כדי שאני עובדת. היה לי חשוב שתהיה תחושה של תנועה, של משהו חי ונושם, משוחרר, פשוט, והרבה דברים לא מושלמים, כי אין דבר כזה מושלם. היה לי חשוב לתת לקוראים ולרואים לנשום באיורים שלי

גם הטיפוגרפיה נושמת…

והצבע והקו משתנים מתחילת הספר עד סוף הספר; עוברים תהליך כמו שאני עוברת מהלא שומעת לשומעת. בהתחלה הכל מופשט ובשחור ולבן, לא ברור ולא מובן, לאט לאט הצבעוניות והטקסטים נכנסים ומתמלאים ושני העולמות משתלבות ביחד עד היום. כמו שאני חיה בשניהם ביחד כאחת. והאמת – בתהליך, כשעשיתי את הספר- לא תיכננתי מראש שזה יהיה ככה. רק בשבועיים האחרונים לפני ההגשה אספתי את האיורים ואת הטקסטים ואז פשוט סידרתי אותם ותוך כדי פשוט זרמתי וערכתי לפי מה שהרגשתי

איזה תגובות קיבלת בזמן העבודה, בהנחייה, ואחרי זה בהגשה?

בזמן העבודה הייתי ממש ממש מבולבלת, אז גם הם היו מבולבלים. כל שבוע באתי עם רעיון אחר למיכל בוננו, שהייתה מנחה מקסימה, כי כל הזמן הייתי עסוקה בקהל היעד, פחדתי שלא יבינו אותי ולא רציתי לעשות ספר שאני מספרת סיפור על החיים שלי. באמצע התהליך המרצים אמרו לי ׳תמר, תפסיקי לחשוב על קהל היעד שלך, פשוט תעשי בשביל עצמך. חופשי׳. ואני כזה, או.קי, טוב, אז פשוט עשיתי ואיירתי וכתבתי מבלי לחשוב על אף אחד.

ואז ההגשה הייתה מדהימה. קשה לי להסביר על החוויה העצומה שהייתה לי באותו יום. הכיתה הייתה מפוצצת בסטודנטים ואורחים ועוד מרצים שבאו להגשה. בהתחלה הבוחנים והמרצים קראו את הספר בדממה, השקט הזה ממש הטריף אותי, לא הצלחתי לנשום, נלחצתי לראות אותם קוראים את הספר. ראיתי שהם דמעו, התרגשו, הייתה חוויה עוצמתית בחדר הזה

אני זוכר שסיפרו לי שלא הייתה עין אחת יבשה בכיתה באותו יום. איך את מסבירה את זה? את החיבור לסיפור שלך?

אני חייבת לומר שעד היום אני עדיין בהלם שהספר הזה נגע בהמון אנשים. גם אחרי ההגשה ועד היום אני עדיין מקבלת הודעות או סיפורים מאנשים שמספרים לי על החוויות שלהם כקוראים. כל כך משמח אותי לדעת שגם הם חווים ומתרגשים ומוצאים את עצמם כחלק מהסיפור שלי, אפילו שהם שומעים. אין יותר כיף מזה, לשמוע את האחרים שמשתפים אותך בחוויות ובתחושות שלהם; לשמוע שהספר שלי הצליח לגרום לאחרים להתפתח, שכאילו לא רק בשבילי כתבתי את הספר

זה באמת מקסים! ואני לא רוצה לפתוח עין הרע אבל גם הקמפיין מצליח

נכון! הספר הגיע ליעד הסופי! תוך שבוע בדיוק. זה לא מובן מאליו. אני כל כך מרוגשת!

הכי! מה עוד? משהו חשוב לפני שמסיימים?

מה עוד… הקמפיין ממשיך, זה עדיין לא נגמר. אני ממש מקווה שהספר ימשיך להצליח ולגעת באנשים נוספים ויגרום להם להבין שיש עוד דרכים לחוות את העולם, להיפתח לאתגרים ולהרחיב אופקים. ושהספר יוכל לפתח שיח על השונה בכל אדם, יאפשר קבלה של הייחודיות של כל אחד ואחת.

ותודה לכל התומכים בפרויקט, אין לי מספיק מילים כדי להגיד את התודה הגדולה שאני מרגישה!

The post תמר טל־אל חיה בשני עולמות: אחד שקט, השני שומע appeared first on מגזין פורטפוליו.