רועי כהן // אברא כדברא
עבודותיו של רועי כהן עוסקות בזהויות ובתרבויות השונות המתקיימות בו זמנית בחברה הישראלית. על ידי שימוש ברדי מייד מטופלים ועבודה במדיות שונות – כמו גרגרי חומוס שנעים במגש מתכת כתוצאה מוויברציות סאונד, פח שמן שנמתח בפרופורציות חריגות או קוביות שש־בש שכוללות רק את האותיות ״מ״ ו־״ת״ – כהן מטיל ספק, משבש את יחסי הכוחות בין זהויות אלו, ויוצר מיצב מינימליסטי ומטריד כאחד. לכך תורם במיוחד הסאונד בחלל שמתחלק בין קריאות גזעניות של אוהדי בית״ר ירושלים (״שיישרף לכם הכפר״) לבין הקול המתכתי והרפטטיבי שמשמיע מחסום דוקרנים שהונח על הרצפה. ה״טלפיים״ של המחסום מורמים על ידי חוטים שקופים שמחוברים לחריצים בקיר הסמוך, ומזכירים אצבעות ידיים שמטופפות על משטח בחוסר סבלנות וממתינות בקור רוח לקטסטרופה שבדרך.
דניאלה מרוז // ניצחון השמש העולה
עבודת הווידאו של דניאלה מרוז מציגה אתלטים אולימפיים בתוך תלבושות גרוטסקיות וגיאומטריות בצורתן, במה שנדמה כמשחקים אולימפיים שיצאו מכלל שליטה. מקורו של העירוב בין חזות ספורטיבית ואידיאל גופני לבין גרוטסקה – שבאה לידי ביטוי בין השאר בדמויות שעוטות פאלוסים גדולים, שאותם הן מטיחות זו בזו – בשתי מגמות אסתטיות רווחות, מנוגדות זו לזו מבחינה אידאולוגית, שהתבלטו בגרמניה בשנות ה־30 של המאה הקודמת ושביקשו לשנות את העולם דרך אסתטיקה, עיצוב ואיתגור מושג יופי. הניגוד בין המודל הגופני הנשגב של הנספורטאים מרמז על פוליטיזציה פשיסטית של האסתטי, לתלבושות הגרוטסקיות והגיאומטריות בצורתן (שמהוות מחווה לעיצובים של אוסקר שלמר, המזוהה עם אסכולת הבאוהאוס), יוצרות עבודה מקורית, רעננה, חצופה במידה ובעלת חוש הומור – מרכיבים לא שגורים באמנות המקומית ככלל ובפרויקטי גמר בפרט.
דניאלה מרוז, נצחון השמש העולה. צילומים: מישה קמינסקי
מתי אלמליח // הדבר היחידי שאני זוכר זה את הים
מתי אלמליח מרחיב את גבולות מדיום הצילום במקביל לעיסוק בזהותו האישית, כבן למהגרים מארצות צפון אפריקה. אלמליח מפיח חיים חדשים בדמויות נשכחות מאלבום התמונות המשפחתי, מהרהר באופן פואטי אודות כמיהתו של הצילום אל הפיסולי ומסמן את הרגע שבו הדימוי פורץ את גבולותיו ומתקיים כאוביקט תלת־ממדי. לדוגמה, בעבודה פואטית ויפה, הוא מציג את דיוקנאות סבו וסבתו בצעירותם, בצילומים מוגדלים של תעודות העולה שלהם. פניהם מוסתרות במלבן לבן, נחתכו מהפריים. התמונות נתלו זו לצד זו בקומפוזיציה היוצרת ביניהן צלב דרמטי: אלמליח מוחק את הפנים באופן סימבולי למחיקת התרבות וההתחלה מאפס – כטאבולה ראסה.
מתי אלמליח, ללא כותרת. צילום: מ״ל
מתי אלמליח, ללא כותרת (עולים חדשים). צילום: מ״ל
ליאור תמים // אורבורוס
האורבורס, סמל הלקוח מתוך איקונוגרפיה מצרית עתיקה, הוא נחש האוחז את זנבו בפיו ומסמל את הכח שכל רצונו לחזור לתוהו ובוהו. ליאור תמים יצר תחת שם זה עבודת סאונד תלויית־מקום שנבנתה במיוחד בעבור החלל של סלמה 60, ושמבוססת על התערבות אדריכלית בשתי פעולות עיקריות. הדומיננטית ביניהן היא זו שמעל פני השטח – רצועת סאונד באורך 56 דקות שמייצרת ויברציות שפוגעות בתדרים הפנימיים של המבנה ושמנכיחות את נפח החלל כתיבת תהודה. העבודה מבוססת על סאב־וופרים שהוסתרו בקירות הגלריה, כשמתחת לפני השטח מוצב מנגנון ממוחשב בקומה שמתחת לחלל התצוגה (דבר שהתאפשר בעקבות פינויו העתידי של המבנה), המפעיל צירופים רנדומליים של שמות עצם ושמות תואר הנאמרים פעם אחת ואינם חוזרים על עצמם.
ליאור תמים, אורבורוס. צילום: מ״ל
נוי חיימוביץ׳ // You are Safe
נוי חיימוביץ׳ יצר מיצב פיסולי הכולל מציאות מדומה (VR) ופרפורמנס. חיימוביץ׳ מזמין את המבקרים לצאת למסע רוחני בחיפוש אחר שלווה תוך יצירת אינטימיות עם מערכת הטילים ״ברק 8״ שיצרה התעשייה האווירית לישראל. כמעין מקדש ניו־אייג׳י, המבקרים מוזמנים להשתרע על מזרון ולחוות את המסע לצד במה שבמרכזה פסל קרמי של אלה הינדואית לוחמת, רכובה על אריה. כל חלקי העבודה דנים בקשר הישראלי להודו, אחת הלקוחות העיקריים של תע״א ואחד היעדים הבולטים של המסע שאחרי הצבא, שבמהלכו צעירים ישראלים רבים מבקשים להשיג מפלט ושלווה. השימוש בטכנולוגיה מתקדמת יחד עם תחושת העלייה לרגל ביצירה מהדהדים הן את הפנטזיה של ירידי נשק והן את הדימוי של ״הודו הרוחנית״, מקום שבו הזמן עצר מלכת, אל מול המערב החומרני והלוחמני.
נוי חיימוביץ׳, You are Safe. צילום: מ״ל
תכנות: תומר אילוז; מידול: עומר ארליך
עידן ביטון // ? Did You Find Everything OK
עידן ביטון יצר מיצב שכולל שש עבודות, סיכום של תהליך חזרה לארץ בן שנתיים לאחר מחיה ממושכת בחו״ל ומחשבות על רעיון הבית כחלל פיזי, רגשי ונפשי. תחושת הביתיות נוצרת כתוצאה משני מהלכים: התבוננות במאגר צילומי ילדות המעלים זכרון ונוסטלגיה ושימוש ב״חומריות טעונה״ הכוללת חומרים רכים מבית אמא שהיו בשימוש בילדותו כמו סדינים ומגבות, לצד חומריות הנתפסת בעיניו כמקומית כמו סחבות, סמרטוטים ולבד צבעוני. בולט במיוחד על רצפת חלל שטיחון אדום שעליו רקומה המילה ״ברוך״. הטקסט משחק עם צמד המילים ״ברוכים הבאים״ הנהוג להימצא על שטיחים מסוג זה אך בעיקר מעלה את המילים רוך ורכות הפונות אל החומריות השלטת בחלל המיצב, וגם כדרישה מן הצופה להתרככות אל מול חווית המיצב ועבודות האמנות בו.
עידן ביטון, זיכרון אופקי. צילום: מ״ל
עידן ביטון, שליש מגבת (לאמא). צילום: מ״ל
תערוכת סוף שנה של התכנית לתואר שני באמנויות, בצלאל
סלמה 60 ואבולעפיה 6, תל אביב. נעילה: שבת, 1.6
שעות הפתיחה: ג-ה 12:00-22:00, ו 10:00-14:00, שבת 12:00-22:00
The post בוגרים 2019 // התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.
