כמי שעוקב אחרי צבע טרי משנתו הראשונה, סיקר את היריד לאורך השנים, שיתף איתו פעולה בעבר, וביריד הנוכחי שותף בפרויקט הגלויה הסודית ואוצר פרויקט בעיצוב טרי, את הרמז לשינוי הצפוי שעובר היריד מצאתי בלוגו המחודש שלו, שהושק בחודש שעבר (בכל זאת אני גם מעצב גרפי…). מעבר לעיצוב החדש, אם בעשור הראשון לקיומו של היריד שורת הטקסט שהתלוותה ללוגו סיפרה על ״היריד לאמנות עכשווית״, כעת היא מכריזה על Fresh Fair & Gallery Weekend.
את הוויתור על המילה אמנות בלוגו אפשר להסביר בכך שבשנתו ה־11 – ובמיקום קבוע, אקספו תל אביב (לשעבר מרכז הירידים) – יריד צבע טרי הוא כבר מוסד שהקשר שלו לעולם האמנות ברור. התוספת של ״גלרי־וויקנד״ סיקרנה יותר. היריד – שיפתח ביום חמישי (30.5) – משנה את המתכונת המוכרת שלו. במקום תצוגת הגלריות המסחריות ביריד עצמו, שעברה שינויים לאורך השנים, יתקיים ברחבי העיר ״סופ״ש גלריות״, שבמסגרתו הקהל יוזמן לשוטט בין היריד המרכזי לבין עשרות תערוכות ברחבי העיר. חלקן נפתח ללא קשר ליריד, וחלקן ייפתח במיוחד לרגל המאורע בגלריות, במוזיאונים ובחללי תצוגה אלטרנטיביים כמו מלונות, בוטיקים וברים.
״זה אותו יריד, אפילו מבחינת המיקום, רק שהפעם יש לו מעטפת: הוא מתרחב ושולח את זרועותיו לעיר״, מבהירה יפעת גוריון, ממייסדות היריד והמנהלת האמנותית והאוצרת הראשית שלו. ״המטרה והחזון שלנו נשארו להיות יריד שיהווה תמונת ראי של שדה האמנות בארץ, להיות פלטפורמה למשהו קיים; לא להמציא. הפוקוס שלנו הוא להציג תמונה רחבה ככל האפשר של מה שקורה.
״אבל מעבר לכך, מטרת העל – או החזון הגדול – היא לגרום לשינוי היררכיות בחברה באופן כללי: להרים על נס את עולם האמנות והתרבות כמשהו שנמצא בבסיס של החברה, שחשוב לדמותנו כחברה פלורליסטית״.
אז יש יריד מרכזי, והשנה יש גם מעטפת.
״כן. המעטפת היא שלל תערוכות לווין במסלול סיבובי שמתחיל ונגמר ביריד. רוב התערוכות בעיר הן לא תערוכות שאנחנו יזמנו אלא תערוכות שמתקיימות ממילא ואפילו נפתחו כבר, תערוכות שראינו לנכון להפנות אליהן זרקור, להשתמש בפלטפורמה שבנינו, ביכולת שלנו להביא קהל ולנתב את תשומת הלב; להשתמש בכוח שלנו לטובת דברים שמתקיימים גם בלעדנו, בין אם במיינסטרים ובין אם בשוליים.
״זו פשוט הרחבה של מה שאנחנו עושות. יש לנו פלטפורמה שעובדת כבר עשר שנים, וכשאומרים צבע טרי אנשים בעולם העיצוב והאמנות יודעים במה מדובר. אנחנו רוצות להפעיל את הנכסים שיש לנו ולהרחיב את השדה באופן שמתאים לשדה האמנות בישראל״.
תמר קרוון, חדר משלי. The Box
נטליה זורבובה, סטודיו הברביזון בגלרי־וויקנד. צילום: מ״ל
אפרופו להתאים, כבר כמה שנים יש לצבע טרי יחסים מורכבים עם הגלריות המסחריות. המודל החדש יפתור את זה?
״ההחלטה לצאת עם מודל הגלרי־וויקנד היא פרי דיאלוג שיש לנו עם הגלריות לאורך השנים: איך אנחנו יכולות לשרת את הצרכים שלהן, למצוא את הדרך הנכונה לשיתוף פעולה. חלקן הצטרפו למודל החדש, אצל חלקן זה המודל שהן חיכו לו. אבל מעבר לגלריות יש עוד חללים שמשמשים במה לתצוגת אמנות, ואנחנו רוצות לתת ביטוי למגמה הזו שקיימת בארץ ובעולם יותר ויותר, מקומות שלא נועדו בהכרח להצגת אמנות״.
״אני יזמית, זה עסק. הסיכונים הם חלק מהמשחק. אבל אני מאמינה שאם את מציעה לעולם משהו בעל ערך, העולם יכיר בערך הזה. היכולת שלנו להשתנות, להתגמש, להמציא את עצמנו מחדש, היא אחת היכולות הכי חשובות שלנו, זכות הקיום שלנו״
את לא חוששת שפחות אנשים יבואו ליריד המרכזי?
״אני יזמית, זה עסק. החששות קיימים, הסיכונים הם חלק מהמשחק. אבל אני מאמינה שאם את מציעה לעולם משהו בעל ערך, העולם יכיר בערך הזה. היכולת שלנו להשתנות, להתגמש, להמציא את עצמנו מחדש, היא אחת היכולות הכי חשובות שלנו; זכות הקיום שלנו: להמשיך להיות חשובות לשדה, להיות קשובות למה שקורה, למי זקוק וראוי לפלטפורמה שאנחנו נותנות, ולהביא אליה קהל.
״גם כשהכנסנו את העיצוב לצבע טרי אנשים הרימו גבה ושאלו אם אנחנו לא חוששות, והשינוי הזה הוכיח את עצמו בענק. לאורך הדרך יש גם כשלונות, לדוגמה צבע משפחתי שהקהל שהגיע אליו יצא בעיניים בורקות וקיבלנו עליו פידבקים מדהימים, אבל לצערי עדיין לא מצאנו את המודל הכלכלי להרים אותו. כך שחיים של יזמות, גם בתחום הזה, הם ניסוי וטעייה. ללא פחד״.
זיהית שינויים בירידי אמנות אחרים בעולם?
״גם ירידים מבוססים כמו Frieze או ארט־באזל מכניסים מודלים חדשים, מעדכנים ומתעדכנים. מי שלא משכיל להתעדכן ולהשתנות בהתאם לסביבה המשתנה, לא שורד; אין לו זכות קיום. זה מאוד ברור. היכולת להיות היבריד, לא מקובע בפורמט או מודל אחד, היא חשובה. לא רק באמנות ובעולם העסקי, גם בחיים האישיים. העולם משתנה בקצב יותר ויותר מהיר, באופן יותר ויותר רחב, וכולנו נדרשים להשתנות, להתאים את עצמנו, להזיז הצידה דברים שלא נכונים לנו. זה תהליך מתמיד.
״פה גם העניין שלי לקום בבוקר, וזה קורה גם בגלל שאני מוקפת בשותפות ובצוות שרואות את הדברים באופן דומה. נשים מוכשרות במיוחד עם גמישות מחשבתית ויצירתית. ללכת יחד, קדימה, ולא לדרוך במקום״.
מעדיפה להיות אופטימית
כבכל שנה, במתחם היריד המרכזי, יוצגו תערוכות חדשות בפורמטים המוכרים של צבע טרי: חממת האמנים העצמאים (שמספרם צומצמם בחצי במטרה לתת לכל משתתף מקום גדול יותר לתצוגה), מתחם עיצוב טרי, ביתן וידאו ומדיה חדשה באוצרות המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, פרויקטים למען הקהילה כמו פרויקט הגלויה הסודית ותערוכה מרכזית בין־תחומית.
בין החידושים השנה יהיה אפשר למצוא את פוקוס בוגרי החממות, עם תערוכות יחיד לחמישה אמנים; חממת מפעל הפיס לעיצוב, עם שישה מעצבים צעירים נבחרים; פרויקט מיוחד המשלב טכנולוגיה חדשנית של חברת קורנית עם אופנה מבית משכית; ובימת מיצגים והופעות של עמותת הכוריאוגרפים. ״צבע טרי חי!״ היא תכנית חדשה אחרת שתציע מיצבי־משך – עבודות אמנות תהליכיות, שיעניקו חוויות משתנות לאורך זמן, ורצועת מופעים ופרפורמנס.
ניב תשבי, חממת העיצוב של מפעל הפיס. צילום: מ״ל
סתיו פורגס, חממת האמנים הצעירים. צילום: עודד יונס
האם האקלקטיות והרב־תחומיות הן צו השעה? ניסיון לירות לכל הכיוונים ולפנות למכנה משותף רחב ככל האפשר? גוריון לא חושבת שב־2019 צריך להתחייב על הגדרות וגבולות ברורים. ״אחת המגמות הברורות בעולם היא הדיפוזיה בין עולמות העיצוב, האמנות, הקראפט והטכנולוגיה; לואו־טק והיי־טק, פרפורמנס ומופעי־משך – אמנות תלויית־זמן, ביריד מסחרי. ההגדרות מתמסמסות.
״השאלה מה ההגדרה של הדבר הזה, אם זה אמנות או עיצוב או משהו אחר, היא לא חשובה. זו לא השאלה. גם התערוכה המרכזית שלנו מדברת על הדבר הזה: אין גבולות, אין היררכיות; אין צורך בהגדרות האלו, אין צורך שמישהו יגיד מה זה. יש צורך לאצור, לסמן, להחליט מה ראוי להציג, ואת זה אנחנו משתדלות לעשות בצורה הטובה ביותר״.
״השאלה מה ההגדרה של הדבר הזה, אם זה אמנות או עיצוב או משהו אחר, היא לא חשובה. זו לא השאלה. אין גבולות, אין היררכיות; אין צורך בהגדרות האלו, אין צורך שמישהו יגיד מה זה. יש צורך לאצור, לסמן, להחליט מה ראוי להציג, ואת זה אנחנו משתדלות לעשות בצורה הטובה ביותר״
את לא חוששת שהאימוץ של תערוכות קיימות ברחבי העיר יכול להיראות כמהלך ציני? כפעולה שמטרתה לעשות לכן חיים קלים?
״לא, זה ממש לא חיים קלים: להביא קהל זה אף פעם לא קל. הפורמט של הגלרי־וויקנד הומצא בדיאלוג עם הגלריות, בניסיון להבין אותן ואת הצרכים שלהם, ומתוך הבנה שהצרכים של גלריות, כמו קולקטיבים אחרים, יכולים להיות מסופקים טוב יותר בעיר כל כך קטנה כמו תל־אביב-יפו, אם נביא את הקהל אליהן ולא נבקש מהן להעמיס את הגלריה לטנדר ולהגיע אלינו. בדינמיקה של שדה האמנות המקומי, זה הפך לפחות מתאים לבנות עיר של קירות ולהביא גלריות ממקומן הטבעי אלינו״.
וסוף השבוע הזה לא מתנגש קצת עם מה שעומד מאחורי אירועי ״אוהבים אמנות עושים אמנות״ של העירייה?
״׳אוהבים אמנות׳ הוא אירוע חשוב שפותח את עונת התערוכות וקורה תמיד בסתיו, בעוד שאנחנו תמיד באביב. לא עלה ולא יעלה על דעתנו לקיים אירוע באותו זמן; לא יקרה מצב שנקרא תיגר על התקופה הזו של פתיחת התערוכות. ואנחנו אמנם לא אירוע רשמי של העירייה, אבל כמובן שקיבלנו את ברכתה למהלך.
״מעבר לכך, הפוקוס שלנו שונה מ׳אוהבים אמנות׳: המטרה שלנו היא להגיע עם תכנים שונים למקומות שלא בהכרח משתתפים ב׳אוהבים אמנות׳, לא להתחרות. אנחנו מאמינות שאנחנו נקודת סף לקהל רחב שלא מתעניין בהכרח ביום־יום באמנות ובעיצוב, ואם אנחנו מצליחות לגרום לו להתעניין בצבע טרי, אולי הוא יתעניין באירועים נוספים לאחר מכן״.
מספר המבקרים של צבע טרי הוא 35 אלף מבקרים בכל שנה, שזה אמנם מספר מרשים, אבל אולי הגעתן לתקרת הזכוכית שלכן?
״יכול להיות, אבל אנחנו עובדות על זה ולא מסתפקות במספרים האלו, חותרות להרבה יותר. זה נכון שגם 35 אלף מבקרים מדי שנה זה יפה, אבל אנחנו חושבות שמה שאנחנו מציעות יכול להגיע לעוד אנשים. אנחנו עושות הכל כדי שזה יקרה.
״אני מעדיפה להיות אופטימית: אני נתקלת בעוד ועוד אנשים שלכאורה אמורים להכיר את היריד, אבל אני לא מתבאסת שהם לא מכירים אותו כי אז אני יודעת שיש עוד קהל שאפשר להגיע אליו. גם אני לא מגיעה לכל התערוכות שאני רוצה לבקר בהן, לפעמים אני אפילו לא יודעת על קיומן. אנחנו מוצפים במידע ולפעמים מפספסים דברים טובים. התפקיד שלנו הוא שהם לא יתפספסו״.
הדר מיץ, Wild horses. פוקוס בוגרי החממה
לילה קלינגר, send nudz. צילום: אלישבע גברא
מה יבינו מי שיבקרו בצבע טרי על אמנות ישראלית עכשווית?
״שזה לא תחום שהגבולות שלו פרוצים אלא שהם לא קיימים. שזה תחום מגוון, מאפשר, פלורליסטי, פתוח. למי שלא מכיר את התחום חלקו ייראה כמפתיע ואפילו מוזר, אבל אני מקווה שהביקור יגרום לו לצאת עם איזו מחשבה חדשה, ואולי אפילו להתאהב. זו התוצאה הכי טובה של ביקור ביריד. אני אפילו לא צריכה שיבינו, אני רוצה שירגישו: לא צריך לחשוש מלא להבין. אם אתה מרגיש משהו כלפי חלק מהעבודות, אפילו כלפי עבודה אחת שתיצרב לך בזיכרון, אני את שלי עשיתי.
״ואמרתי את זה בעבר: אני מאמינה בלהציג אמנות לקהל רחב ממקום שלא מתנחמד אבל גם לא מתנשא. ממקום שאומר אתם מבינים מספיק בשביל לצרוך את הדבר הזה. העולם הזה פתוח ורוצה אתכם, זה חשוב, בואו תראו. וזה גם יענג אתכם, ישמח אתכם, יתן לכם חוויה שתרצו להכניס ליום־יום שלכם״.
מה השאיפות לעתיד? יש עוד שינויים בקנה?
״אנחנו כל הזמן שומרות על עיניים ואזניים פתוחות למה שקורה בעולם. אנחנו חושבות שחלק מהתפקיד שלנו הוא לזהות מגמות ולהצביע על הדבר הבא. כרגע, מכיוון שזה מודל חדש, יש חששות ויש תהיות מה נכון, מה ניקח איתנו הלאה ומה נשאיר בצד. עכשיו, רגע לפני היריד, העיניים שלי מביטות לשם. דקה אחר זה נשב ונתחקר את מה שהיה, ונחליט מה נכון להמשך הדרך״.
ראלי סמית ואסנת יפה צימרמן, בית קום איל פו. צילום: R+O design
The post צבע טרי 2019 // יפעת גוריון: בלי גבולות, בלי היררכיות, בלי צורך בהגדרות appeared first on מגזין פורטפוליו.
