תשעה אמנים הוזמנו למתחם שנלר המיתולוגי בירושלים, שחלקו חרב וחלקו מיועד לשימור, והם מתחקים אחר עקבותיהם של דורות ודיירים שחלפו בו ב-160 שנותיו. את תוצאת מחקרם הם מציגים בתערוכה קבוצתית שתיפתח בבית האמנים בירושלים ב-7.5.16, ולצדה שתי תערוכות יחיד, של מיטל כץ מינרבו ושל ענבל אגוז.
בתערוכה שאצרה תמר מנור-פרידמן היא מתייחסת למחנה שנלר הנטוש כמקרה מבחן: ״פיסת נוף נשכחת זו אינה עוד ׳אתר היסטורי לשימור׳ אלא מקרה מבחן בעיר הקודש הנבנית שכבות של קִדמה והרס, כיבוש ומחיקה״. התערוכה משלבת בין תצלומי ארכיון לבין יצירות עכשוויות בצילום, וידאו, מיצב וציור. האמנים עינת אמיר, טלי אמיתי-טביב, יהושע בורקובסקי, פסי גירש, צבי טולקובסקי, קטורה מנור, רותם מנור, שלמה סרי וקארין שבתאי, פועלים איש איש בשפתו האמנותית ומתוך תחומי העניין שלו. חלקם נמשכים לשברים – נוברים ומלקטים שרידי עדות, חלקם מבצעים פעולות החייאה ושחזור ומעלים מסכת אמיתית ובדויה של תרחישים ודמויות.
במתחם שנלר, המשתרע על שטח של 70 דונם בפאתי שכונת מאה שערים הקים ב-1860 המיסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר את ״בית היתומים הסורי״. מאוחר יותר שימש כמפקדה הראשית של המנדט הבריטי ולאחר הקמת המדינה הפך למפקדת מחוז ירושלים של צה״ל. עם פינוי המחנה הצבאי ב-2008 סומנו בשטחו שמונה מבנים היסטוריים לשימור, ואולם רובם נותרו חתומים ועזובים, ובראשם בית היתומים המונומנטלי. בתוך שנים ספורות פלשו אליו חסרי בית ונבזזו ממנו פריטים יקרי ערך. חדרים נטושים, כתובות גרפיטי, שברי כלים ומשחק כדורסל באולם הכנסייה – מבטי האמנים יוצאים מזירת אסון מיידית ומפליגים ממנה אל סוגיות הרוחשות בשיח האמנותי: זיכרון והדחקה, תרבות וכאוס, יופי וכליה. במסגרת התערוכה יתקיים יום עיון שיעסוק באמנות, היסטוריה ושימור (ב-20.6.16).
תערוכתה של מיטל כץ-מינרבו ״הצמח הרגיש״, שאצרה סאלי הפטל-נוה, היא מיצב העוסק במין ומגדר באמצעות השאלה מעולם הבוטניקה. כותרת התערוכה לקוחה מפואמה מאת המשורר האנגלי הרומנטי פרסי שלי, ״הצמח הרגיש״ (1820) והיא מתבססת על מקורות השראה מהמאה ה-19. בחברה הוויקטוריאנית בוטניקה וגינון נחשבו כעיסוקים נשיים, אך במקביל העיסוק בגינון היה גם בבואה של האימפריה הבריטית, של שליטה באמצעות יידע, סיווג ומחקר. התערוכה נוגעת במתח שבין האתוס המדעי לזה הרומנטי, שהתבוננותו בטבע רגשנית ומהורהרת. האלמנטים במיצב כורכים שורה של דיסציפלינות: מאמנות חזותית, מדע ובוטניקה ועד עיצוב אופנה. אובייקטים של תשוקה, מאופקים וטעונים-רגשית, מצטרפים לנרטיב של שונות ומגדר.
לעומת הריחוק במבטה של כץ-מינרבו, חומרי המיצב של ענבל אגוז Working Class Hero, שאצרה מאיה אטון, שואבים את השראתם מהמציאות של חייה ועיסוקיה כפעילה חברתית בדרום תל אביב. במרכזו היא מציבה מחסום קרוסלה, המשמש לסינון וניתוב הנכנסים והיוצאים בחללים ציבוריים. היא רוקמת על גביו בחוטים צבעוניים ומעניקה לו מראה מרוכך ואתני אך בו זמנית מזמינה את הצופים לעבור בין שני חלקי החלל דרך המחסום, ולהתעמת עם שאלת הגבול והמעבר.
