Yuval:
הי אתי, בוקר טוב. מה שלומך?
Eti:
הי יובל, הכל טוב…
Yuval:
הכל מוכן לתערוכה?
Eti:
מתארגנת בשלבים, כל שלב והצרכים והדרישות שלו, לומדת המון מהתהליך. המון החלטות שמעלות מחשבות ודילמות מעניינות. אבל בגדול, הכל מוכן
Yuval:
יפה. ספרי קצת מה תציגי
Eti:
בתערוכה אני מציגה אוביקטים פיסוליים שיצרתי מעץ שנקרא פאולוניה ושמזכירים ״סירות״, כל סירה עם המטען אישי שלה. חלקם מונחים וחלקם ניצבים. הם בסגנון מינימליסטי, החומרים מדברים בעיקר: בעיקר העץ, הגוף שאליו מצטרפים ברזלים חלודים, יריעות גומי, רפיה וזכוכית. האוביקטים מאפשרים לצופה ללכת למקום האישי שלו. אני משתדלת שהטיפול בעץ ישמר ראשוני ולא מהוקצע מדי
אתי גדיש דה לנגה
Yuval:
כתבת שכל סירה עם המטען אישי שלה. למה הכוונה?
Eti:
הסירות הן סוג של אוביקט מעבר, וכל אחת נושאת איתה מטען אבסטרקטי רגשי מהעולם האישי שלי. לפי תגובות הצופים אני מבינה שגם הם מתחברים מאוד לעבודות דרך העולם שלהם
Yuval:
מעניין שאת מדברת על אוביקט מעבר, זה משהו שיש לו אורינטציה מהעולם הטיפולי־ילדי. רוצה אולי להרחיב?
Eti:
אני גרה על הים, יוצאת הרבה עם הקיאק הזוגי שלנו לים, ומכאן כנראה החיבור לסירות, במקביל לזה שבשלוש השנים האחרונות ליוויתי בטיפול מקרוב את גסיסתה של אימי. הסירות הן בהחלט חלק מהמקום הארעי והלא קבוע שלנו בעולם הזה. העבודה הפיזית עם העץ והמחשבות על היצירה הבאה עזרו לי בכל פעם לשמור על שפיות ולהישאר במקום הילדי, שמאפשר לשחק ולפנטז וליצור, בשעה שהחיים של אמא לידי נגמרים בצורה קשה.
היצירה עזרה לי במקום הזה של היותי סבתא עם חיים מלאי פעילות ויצירה ובמקביל מטפלת בהורים שסוף חייהם הוא תהליך כואב וקשה. אחד הפסלים הראשונים שלי היה אנוביס, אל השאול המצרי, שתפקידו היה ללוות את המתים לעולם הבא; הפסל עם הרבה חיצים, ברזלים חלודים, שמפלחים את הסירה בדרכה. כמו סירה אחרת שלי, מלאה בשעווה שמתוכה עולות מדרגות, או סירה שעומדת על רגליים דקיקות שכל תנועה סביבה מנדנדת אותה בעדינות.
הסירות שלי עשויות מחומרים קשים שמתחברים לעץ הפאולוניה הרך והנעים. אגב עץ הפאולוניה, לעץ יש צינור יניקה פנימי שנוצר כנראה בגלל צמיחה מאוד מהירה של העץ, וכשאני חוצה את הגזע לחצי, אני מקבלת שקעים שנוצרו מהצינור הזה. השקעים האלה מתחברים לעולם נקבי קדום ואני לא נוגעת בהם, מתוך כבוד למקום וליופי שלהם, אני רק עובדת סביבם. אנשים חושבים שיצרתי בכוונה את השקעים ולא מבינים שזה העץ שאני מנהלת איתו דיאלוג
Yuval:
וואלה. מעניין. עכשיו אני סקרן לבוא ולראות את העבודות
Eti:
אנשים שמגיעים אלי לסטודיו נגנבים מהאווירה, מהמקום, מהפסלים וממש רוצים להשאר ולספוג את המקום
Yuval:
ספרי קצת על הדרך האמנותית שלך, על המסלול שעשית עד לתערוכה הזו, לטובת מי שלא מכיר
Eti:
לפני שפיסלתי בעץ הפאולוניה פיסלתי בעצים שמצאתי מבוני פרגולות למיניהם. לפני כן פיסלתי באיטונג, בקלקל, בבטון – פסלים שלי נמצאים בבתי ספר בזכרון יעקב, בכרכור ובבנימינה. פסל גדול שלי ממתכת נמצא כבר 30 שנה בפארק פסלים בצריפין.
אני בוגרת המדרשה, יש לי תואר ראשון ושני מאוניברסיטת ברייטון הול בלידס. כל חיי הבוגרים לימדתי מבוגרים וילדים אמנות, כולל שנים רבות של הגשה לבגרות באמנות, אחד הדברים הנפלאים שעשיתי בחיי בגלל העבודה הצמודה עם חברה צעירים. במשך שנים בניתי תפאורות למועצות בנימינה, אלונה וקיסריה; תפאורות ענק של עבודת ציור בגדלים של 7 מטר גובה על 22 מטר רוחב, דברים שהיום עושים על מדבקות או משחקים עם תאורה.
עשיתי פרויקטים קהילתיים גדולים באיזור שלי, המפורסמים שבהם הם פרויקט שעמד כמה שנים בחוצות קיסריה, ״דגים מדברים״, ופרויקט במוזיאון המדע בחיפה עם 60 דינוזאורים שפיזרנו ברחבי העיר. כל השנים ציירתי בסטודיו שלי והשתתפתי בתערוכות קבוצתיות, כולל במוזיאון בת ים בתערוכה בנושא אוכל, שם הצגתי ציורים מסדרת הארטישוקים שלי.
אני יוצרת כבר הרבה שנים בחומרים שונים ומגוונים. אפילו יצרתי סרט דוקומנטרי בן 45 דקות לערוץ 8 עם נגה תקשורת. הייתי המפיקה והבמאית של הסרט ״ציפור חדשה בבקשה״, אפשר לראות אותו ביוטיוב והוא הוקרן בדוקאביב בשנת 2000 וכמה פעמים בערוץ 8. הייתי חייבת לספר את סיפורה של תרצה קרן שנלחמה בסרטן וטיפלה במקביל בציפור שנמצאת בסכנת הכחדה עולמית – הבז האדום שמקנן ביישובי אלונה
Yuval:
אז איפה את רואה בתערוכה הנוכחית המשך לעיסוק האמנותי שלך ואיפה את רואה בה, אם בכלל, משהו חדש?
Eti:
התערוכה הזאת היא קפיצת מדרגה בעשייה שלי, היא זיכוך ודיוק של דברים, היא ביטוי למקום שיצרתי שבו אני נמצאת כל יום ובכל שעה שאני רק יכולה (בין מטלות החיים). התערוכה היא תוצאה של ידע, של בשלות, של יכולות, של התבוננות על החיים ושל הרבה משחק עם חומרים בסטודיו שמרתקים אותי. כל יום הוא חוויה חדשה עם האתגר והקושי הפיזי של העבודה עם העץ.
כרגע מוצגים שישה פסלים שלי בתערוכה קבוצתית בחדרה, בסגנון שונה: פיגורטיביים, היברידיים, קצת סוריאליסטיים, מדברים נשיות ועם הומור. את הפסלים ״האחרים״ שלי אני אמורה להציג בשנה הבאה, וכמו שאמרה לי שרי פארן מפריסקופ – הם התת מודע שלי
Yuval:
מה הדבר הכי חשוב לך שיקרה למבקרים בתערוכה? בזמן הביקור, אחריו?
Eti:
וואוו, שאלה ממש טובה. הייתי רוצה שהם יתרגשו באיזשהו אופן, שייצאו עם מחשבה קטנה, הרהור, ניגון קטן בלב שעלה להם מההתבוננות בעבודות. שייהנו מהעץ ומהעבודות, שיתחברו לזרימה של החיים… שייזכרו בעבודות שלי ברגעים מרגשים בחיים שלהם, כמו שאני מתרגשת מאמנים שהצליחו לגעת בי
Yuval:
יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Eti:
אני מרגישה מבורכת שאני יכולה להיות כולי ביצירה סוף־סוף: לעבוד על התערוכה עם טל רואי דה לנגה, חברה וגיסה ויוצרת שאני מאמינה בה, עם שיתוף פעולה ופירגון של בעלי. אני רק רוצה להמשיך ליצור ולהפתיע את עצמי כל יום מחדש. וחולמת על להמשיך ליצור עד גיל מבוגר, כמו לואיז בורז׳ואה ההורסת
פאולוניה גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
ב׳-ה׳ 17-20:00; שישי-שבת 11-13:00
פתיחה: 6.6; נעילה: 6.7
The post הסירות של אתי גדיש דה לנגה הן ״חלק מהמקום הארעי שלנו בעולם הזה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
