ב־20 השנה האחרונות מיכל קסטיאל מלמדת עיצוב. שנתיים לאחר שסיימה את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי וויצו חיפה, החלה ללמד ב־1999 במכון אבני. ״למרות שקיבלתי תעודת הוראה מוויצו לא חשבתי שההוראה תהיה התחום שלי. הגעתי למכון אבני בידיעה שאני באה לסמסטר ונשארתי שם 16 שנים. זו הייתה חוויה מפעימה: הקשר שנוצר עם הסטודנטים, היכולת לגעת בהם, לייצר שינוי גם בידע גם בממד האנושי.
״כשהתחלתי לעבודה ההוראה הייתה עיסוק צדדי והעיצוב היה הדבר המרכזי. אני עדיין עובדת בפרקטיקה, אבל אם יש משהו שבאמת ממלא אותי זה היכולת שלך לגעת באנשים דרך הכבוד והאהבה למקצוע, דרך היותם בני אדם. אנחנו קודם כל בני אדם, ואנחנו מקפידים לעבוד גם בפרויקטים חברתיים כדי שהסטודנטים יידעו שיש להם כוח לייצר הד בקהילה ושזו החובה שלהם כמעצבים״.
מיכל קסטיאל. צילום: אורלי ליסצקי
לפני שמונה שנים החלה קסטיאל ללמד במקביל גם במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה: תפיסה חזותית, אריזות, פרויקטי גמר, טיפוגרפיה, קונספט ועוד. בשנה האחרונה, לאחר שסיימה את התואר השני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון, מונתה לאוצרת גלריה ויטרינה במכון. ״לפני שלוש שנים הבנתי שאני מחפשת שינוי, ולכן הלכתי לתואר השני בחולון ששילב קונספט, מולטי־דיסציפלינריות, תפיסה עכשווית, מדע וטכנולוגיה. אז נתקלתי בקול הקורא לניהול המסלול לתקשורת חזותית במרחב״.
לא הכרת את התכנית קודם?
״לא, וזה נשמע לי גאוני, כי בשנים האחרונות התחלתי להתעסק בעיצוב מרחבים חינוכיים חוץ־כיתתיים בבתי ספר, וזה היה נראה לי בדיוק זה: הדבר הזה של המעצבים החדשים, המולטי־דיסציפלינריים״.
הבוגר החדש
לאחר שקסטיאל השתחרה משירות הקבע בחיל המודיעין, היא הצטרפה להוריה שהיו בשליחות בפריז והחלה ללמוד אמנות. כעבור שנה החליטה לחזור ארצה ללימודי עיצוב גרפי בוויצו חיפה, בשנים 1993-1997. אחרי שנתיים של עבודה, תחילה כמעצבת בסטודיו של יורם רובינגר ולאחר מכן במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי היא פתחה סטודיו עצמאי, שהיה פעיל עד השנה שעברה. במסגרת עבודתה התמחתה בעבודה עם עם משרדים ממשלתיים, השב״ס, חיל האוויר, מערכת החינוך ועוד.
בימים אלו היא מסיימת את שנתה הראשונה כראשת המסלול לתקשורת חזותית במרחב בבית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למנהל. המסלול נפתח לפני חמש שנים, כהתמחות קטנה במחלקה לעיצוב פנים, וכיום בשנה א׳ הוא מונה כ־60 סטודנטים. קסטיאל, בת 48, היא השלישית שעומדת בראש המסלול לאחר שהחליפה את המעצבת אפרת ידיד בן עזרא.
״הסטודנטים שלנו מבינים שהעולם הולך למולטי־דיסציפלינריות״, אומרת קסטיאל. ״הם רוצים להתעסק במרחב אבל לא להיות מעצבי הפנים הקלאסיים: לדעת לעסוק בשילוט, במיתוג, בתערוכות, במרחבים וירטואליים, במציאות רבודה ובמציאות מדומה. בנוסף הם לומדים טיפוגרפיה, אימג׳ מייקינג, קונספט, עיצוב לווידאו. הכל״.
דוגמה לשני פרויקטים מסוגים שונים של סטודנטים במסלול, קסטיאל מספרת על שני פרויקטי גמר שיוגשו בסוף השנה. האחד, האפליקציה ״לוקלית״ של שירלי קוטרגין, שעוסקת בעיר אשדוד, העיר שבה גדלה קוטרגין וברצון שלה להפוך אותה למקום חי יותר. האפליקציה עובדת על בסיס המיקום של המשתמש, בשיתוף ההעדפות שלו. המטרה היא לגלות למשתמשים מקומות בילוי חדשים ולתת במה לעסקים חדשים.
יעל יפת, Hidden Void
ב־HIDDEN VOID יעל יפת בחרה לתכנן ספרייה המשלבת בתוכה חלל לגלריות מתחלפות ברחוב ארלוזורוב 62 בתל אביב. כיום המקום משמש כמרכז מסחרי קטן, שעל אף מיקומו האטרקטיבי במרכז העיר אינו מצליח למשוך קהל רב. תהליך העבודה שלה החל בכך שהיא מילאה את החלל בפלטות עץ זהות במרווחים שווים.
לאחר מכן, התחילה לגרוע מתוך מסת הפלטות קונוסים בגדלים ובכיוונים שונים, וכך נוצר חלל של ספרייה. שיטת עבודה זו יצרה חוויה טוטאלית בעבור המתהלך בחלל – התחושה היא שפלטות העץ עוטפות אותו, ושהוא רואה ולא רואה בו זמנית את כל המתרחש סביבו. בתוך הספרייה נוצרת תחושה של הצצה אל המבקרים האחרים מעבר לפלטות ובכך ההבדל בין הפרטי לציבורי מיטשטש.
מה השתנה מאז שהמסלול נפתח?
״בהתחלה זה היה יותר להכניס תכניים גרפים לעיצוב פנים, החיבור עם המרחב היה מנותק יחסית. לאט לאט נוצר היבריד בתכנים, וזה מה שאני רוצה לזקק: לבנות את דמותו של המעצב ההיבריד החדש. זה לא מעצב גרפי שצריך לדעת להתמודד עם תוכן מורכב, אלא מעצב שצריך לדעת לדבר מרחב דרך שילוט, דרך תערוכה, וכמובן דרך כל העולמות הווירטואליים. אנחנו מכניסים אותם ואת המציאות הרבודה לתוך המרחב״.
כולם לומדים היום מציאות רבודה ומציאות מדומה.
״אנחנו מוסיפים לזה לשרטט תכניות, לעשות חתכים, הדמיות מרחביות. הסטודנטים שלנו מבינים גם בחומרים, בארגונומיה, בתאורה ובתכנון מרחבים מבית פרטי דרך חללים מסחריים״.
מה החזון שלך? מה את רוצה לשנות?
״רוב מי שמתחיל ללמוד היום, וגם אנחנו, יחליף התמחויות, קריירות, מקצועות. לא נתחיל ונסיים את אותה העבודה כמו ההורים שלנו. אני רוצה לייצר ורסטיליות תעסוקתית רחבה שתאפשר לך להחליט לאיזה כיון ללכת. כמעט כל המשרדים לעיצוב פנים צריכים כיום מעצבים גרפיים וכל המשרדים לעיצוב גרפי צריכים מעצבי מרחב. אנחנו מכשירים פרסונה אחת שיושבת על הצרכים האלו וזה רק ישתכלל עם חיבורים בין־תחומיים נוספים״.
רוב מי שמתחיל ללמוד היום, וגם אנחנו, יחליף התמחויות, קריירות, מקצועות. לא נתחיל ונסיים את אותה העבודה כמו ההורים שלנו. אני רוצה לייצר ורסטיליות תעסוקתית רחבה שתאפשר לך להחליט לאיזה כיון ללכת
מצד שני יש ערך גם להתמחות בדיסציפלינה אחת, או אפילו תת־התמחות.
״חלק מהתפקיד שלנו באקדמיה זה לא רק להכשיר אנשים אלא לייצר מכלול, שנעים לשבת איתו בסטודיו, לעבוד איתו בצוות. לאחרונה הקמנו במחלקה סטודיו אין־האוס, שכולל תשעה סטודנטים מצטיינים משנה ג׳. הם מייצרים את כל הנראות הוויזואלית של בית הספר, של תערוכת הבוגרים, הכל עובר שם. אני מנחה אותם אבל הם מנהלים את הסטודיו בעצמם, מאלף עד ת׳, מהקונספט ועד הביצוע.
״אני רואה את התפקיד שלי, הייעוד שלי, בלזקק את התכנים. זה לא מה אני לוקחת מתקשורת חזותית ומה אני לוקחת מעיצוב פנים, אלא איך אני מייצרת תכנית לימודים שמי שיתמחה בה יהיה כמו מעצב הפונטים הכי טוב או מעצב החללים המסחריים הכי טוב. זה לא קצת תקשורת חזותית וקצת עיצוב פנים; זה דמות הבוגר החדש המולטי־דיסצפילינרי״.
The post נכון לעכשיו: מיכל קסטיאל, תקשורת חזותית במרחב, המכללה למנהל appeared first on מגזין פורטפוליו.
