הביאנלה בוונציה: 10 ביתנים נבחרים ועוד 1 משלנו

הביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה נפתחה בחודש מאי, תחת הכותרת ״שתחיו בזמנים מעניינים״. האוצר ראלף רוגוף מבקש לאתגר את תפיסת המציאות שבה אנו חיים, והוא עושה זאת באמצעות התערוכה המרכזית שאליה הזמין כ־80 אמנים מרחבי העולם, המציגים המון וידאו, התייחסויות לנושאים של איכות הסביבה וההתחממות הגלובלית, לנושאי גוף ומגדר, זהות אישית, פוליטיקה וחרדה מפני העתיד הלא נודע. מסביב לתערוכה המרכזית כ־90 מדינות מציגות תערוכות קטנות יותר, בביתנים לאומיים – חלקם ביתני קבע בשטחי הביאנלה וחלקם פזורים ברחבי ונציה. ענבל סיני בחרה עשרה ביתנים שכדאי לראות + אחד משלנו.

1. ליטא / (Sun & Sea (Marina

הביתן הליטאי הוא הזוכה השנה בפרס אריה הזהב לביתן המצטיין, עם המיצג החי ״שמש וים״. בתוך האנגר ישן מחוץ לשטח הארסנלה (אחד מתחמי הביאנלה הרשמיים) נבנתה תפאורה המדמה סיטואציה יום־יומית קלילה ונעימה של בילוי בחוף הים. חול, מחצלות ומגבות, שמשיות, ילדים משחקים, כלבים מתרוצצים ואנשים רובצים ״בשמש״, וכדרך אגב שרים אופרה מלודית. עם ההאזנה למילות האופרה, מתגלים מסרים אישיים של הדמויות, ואט אט מתרחבת היריעה לנושאים כלליים יותר, נוקבים וביקורתיים, הנוגעים להתחממות גלובלית, לתרבות השפע ולאיכות הסביבה.

שלוש אמניות ליטאיות, רוג׳ילה ברג׳יוקייטה, ואיווה גריניטה ולינה לפייטה ( Rugilė Barzdžiukaitė, Vaiva Grainytė, Lina Lapelytė) שותפות ליצירה האסתטית ונעימה למראה (ובמקרה הזה – גם לשמיעה), שמותחת את גבולות האמנות המוצגת בביאנלה ובאותה עת מצליחה לגעת בנושא חשוב ולהזיז משהו בבטן. הקהל מאזין ומתבונן בהתרחשות במבט מלמעלה, ממרפסת עילית המקיפה את זירת המיצג. המרחק מהתמונה החיה מחדד את התחושה שאין ביכולתנו להתערב או לשנות את המצב, בדיוק כפי שקורה עם נושאים הנמצאים תכופות בשיח הציבורי ואנו בוחרים להתעלם מהם בנוחות ולא לפעול לפתרונם.

ליטא. צילום: Andrea Avezzù

2. צרפת / Deep See Blue Surrounding You

התור לביתן הצרפתי בג׳רדיני בימי הפתיחה של הביאנלה התארך למספר שעות, ודובר עליו כאחד הביתנים שחייבים לראות. האמנית זוכת פרס טרנר, לור פרובוסט (Laure Prouvost), בחרה להכניס את הקהל אל עולם מקביל, מנותק מהמקום שבו אנו חיים, ותוך שילוב ייצוגים של תשוקה ופנטזיה, היא מתמקדת בשפות, משחקי מילים ותרגומים.

הכניסה לביתן מובילה את המבקרים אל מרתף מלא הריסות, שכביכול היה חלק מהתוכנית המקורית של האמנית לחפירת מנהרה, המקשרת בין הביתן הצרפתי לזה האנגלי (פרובוסט הצרפתייה חיה ועובדת בלונדון). בקומה העליונה חדר לבן עם רצפה תכלכלה בוהקת המדמה פני ים שבהם צפים חפצים שנסחפו וזיהמו ואת המים: מקליפות ביצים וטלפונים סלולריים ועד ליצורים ימיים (בניפוח זכוכית) וגופות יונים (מפוחלצות). במרכז הביתן היא מציגה וידאו־ארט בדיוני המתאר מסע משועשע שמתחיל בפריז ומסתיים בוונציה, ובו דמויות מגוונות לוקחות חלק בשילוב של מוזיקה, ריקוד, מעשי קסמים ומגוון שפות.

כשם העבודה ״Deep See Blue Surrounding You״, פרובוסט מצליחה להקיף את המבקרים בחוויה ולשאוב אותם לעולמה הבדוי, תוך שהיא מותחת ביקורת על היחס שלנו לטבע ולים בפרט, בעולם האמיתי. השילוב של אלמנטים בניפוח זכוכית ונציאנית ושטיחים ארוגים מוסיף לתעתוע.

צרפת. צילום: Francesco Galli

3. גאנה / Freedom

זו הפעם הראשונה שגאנה מציגה ביתן לאומי בביאנלה בוונציה, והיא מצליחה להציב רף ציפיות גבוה לשנים הבאות. תחת השם ״גאנה – חירות״ מוצגות בארסנלה עבודות של שישה אמנים בני גאנה הבולטים בזירה הבין־לאומית, בחלל מרשים שתכנן האדריכל הכוכב דייויד אדג׳יי, בריטי שמוצאו בגאנה. המיצב בכללותו מתייחס לאופן שבו התפתח החופש האישי במדינה מאז קיבלה עצמאות ב־1957. עבודותיו של האמן הידוע אל אנטסואי (El Anatsui) שכבר הציג מסביב לעולם ובמספר הזדמנויות בביאנלה, פרוסות על פני קירותיו של חדר שלם. היריעות של אנאטסואי עשויות פקקי בקבוקים, חומרי עטיפה וחומרים יום־יומיים, חומר דל שהוא טווה לכדי יצירות ייחודיות ואלגנטיות.

בחדר נפרד מוצגת עבודת וידאו של ג׳ון אקומפרה (John Akomfrah) המציגה את הנופים המרהיבים של גאנה, על חלקיה המיושבים והפראיים, ועוסקת באלימות אנושית ואקולוגית. מנגד, מיצב ״מפעל הבקבוקים״ של סלאסי אווסי סוסו (Selasi Awusi Sosu) מעיר הערה משלימה על ההשחתה האנושית. חדר שלישי מוקדש לפורטרטים וצילומי הסטודיו היפהפיים של פלישיה אבאן (Felicia Abban) הידועה כצלמת המקצועית הראשונה בגאנה, ואלה מתכתבים עם ציוריה של לינט יאדום־בואקייה (Lynette Yiadom Boakye) שדורשים מהעין הצופה לנרמל את דימוי האדם השחור בחברה גלובלית, שלעיתים קרובות מדי דוחקת אותו לשוליים.

יאדום בוקייה, כמו אדג׳יי, גדלה וחיה בבריטניה והייתה מועמדת לפרס טרנר היוקרתי לאמנות. קירותיו המעוגלים של המבנה שתכנן אדג׳יי והתאורה המדוייקת מעניקים לכל צילום וציור הילה ומקום משלו, ולחלל כולו עוצמה ייחודית. האמן השישי איברהים מהאמה (Ibrahim Mahama), שהתפרסם בעולם ואף בארץ בזכות עבודות השקים המרשימות שלו, מציג מיצב שברובו מבוסס על משטחי דגים מעושנים, מפות ושרטוטי מבנים וארונות מבתי ספר, ודרך החפצים הוא עוסק ברבדים שונים של ההיסטוריה הגנאית.

הביתן מוקדש לזכר אוקווי אנווזור (Okwui Enwezor), אוצר הביאנלה בוונציה ב־2015, ששימש יועץ לתערוכת גאנה הראשונה בביאנלה ונפטר לפני חודשיים. התערוכה והביתן יועתקו לגאנה בסיום הביאנלה, במטרה לעודד את תיירות הפנים במדינה.

גאנה, איברהים מהאמה. צילום: Italo Rondinella

גאנה, לינט יאדום־בואקייה. צילום: Italo Rondinella

גאנה, אל אנטסואי. צילום: Italo Rondinella

לקריאה נוספת
סיורים לביאנלה בוונציה 2019: שנחיה בזמנים מעניינים
יום שבת, 1 ביוני 2019
אמני הביאנלה בוונציה: צעירים, נוודים, ביקורתיים (ולא ישראלים)
יום חמישי, 28 במרץ 2019
4. שווייץ / Moving Backwards

הכניסה לביתן השוויצרי מתבצעת מ״אחורי הקלעים״ אל תוך חלל המעוצב כבמה, עם וילון־מסך מחוטים כסופים ומנצנצים, שנפתח ונסגר מול הקהל בחלקים שונים של העבודה – שעיקרה וידאו־ארט המציג מחול. חמישה רקדנים מפזזים לצלילי מוזיקת היפ־הופ על המסך הגדול. מהר מאוד מתברר שהבמה שעליה רוקדים המציגים (בסרט) היא אותה במה שעליה יושב הקהל (בביתן) – מה שמעמיד אותנו במקום של פרפורמרים פוטנציאליים. בקצביות שהולכת ומתעצמת, הרקדנים מבצעים כוריאוגרפיה מוקפדת שברוב חלקיה הם נעים לאחור, כשם התערוכה: ״Moving Backwards״.

עיצוב התלבושות והארט החדשני, המגדריות הלא ברורה של הרקדנים, ברובם מבוגרים יחסית ולא ״ייצוגיים״, המוזיקה הקצבית ואווירת מועדון הלילה, מעודדים את הקהל לחקור סוגים שונים של תשוקה. עם השהייה בחלל והצלילה אל תוך המסך, מיטשטשת התחושה של מקום, זמן וכיוון, ונהיה קשה יותר להבחין בין מה שנע קדימה למה שנע לאחור.

חצר הביתן מעוצבת כמו בר של מועדון, שם מציעות צמד האמניות, פאולין בודרי ורנאטה לורנץ (Pauline Boudry & Renate Lorenz), עיתונים שבהם אמנים, חוקרים, אקטיביסטים חברתיים ופילוסופים מביעים את מחשבותיהם בנוגע למושג שטבעו ״תנועה לאחור״. האמניות מבקרות את ממשלת שווייץ, שלטענתן לא מייצגת אותן ואת עמדותיהן, ואת החברה כולה שנמצאת לגרסתן ברגרסיה התפתחותית: סגירת שערים בפני פליטים, בניית חומות והתבדלות לאומית, חוסר סובלנות, חזרה לתא משפחתי מסורתי והפחתה בשימוש בשפה נטולת מגדר – כל אלה, מצביעים על נסיגה קולקטיבית במקום התקדמות.

שווייץ. צילום: Francesco Galli

5. אוסטרליה / Assembly

האמנית אנג׳ליקה אייסיטי (Angelica Aesiti) הפכה את הביתן האוסטרלי בג׳רדיני לזירה עגולה ואדומה העוטפת ומקיפה את הצופים. העבודה ״אסיפה״ (Assembly) צולמה בחלקה בחלל המליאה של הפרלמנט האוסטרלי בקנברה, שמושביו אדומים ומבנהו עגול. היא מוקרנת על שלושה מסכי ענק, מסביב לקהל שיושב בנעימים באמפיתיאטרון קטן ועגול, מכוסה שטיח אדום מקיר לקיר. הביתן מעניק למבקרים מעין מפלט זמני מההמולה המתרחשת בחוץ, בעוד שעבודת הווידאו מתייחסת למצב הרעוע של דמוקרטיות ברחבי העולם, דרך מוזיקה ושפה.

מסיטי תרגמה את מילות שירו של הסופר האוסטרלי דוד מאלוף דרך מכשיר הקצרנות סטנוגרף, שמקשיו נראים כקלידי פסנתר. את השפה המקודדת שקיבלה היא תרגמה לתווים ולחן, בעזרת מקס ליינדברט, ובסרט הווידאו מספר נגנים מפיקים את צלילי המוזיקה בכלים שונים. קקפוניה, קולות מתנגשים, ודמות נשית שבתנועות ידיים (הלקוחות ממחאות סוציו־פוליטיות בפריז 2017) מעבירה מסרים של אי־שביעות רצון, שתיקה ואופוזיציה. כל אלה מתחברים יחד לעבודה יפהפיה והרמונית במפתיע, המעודדת הקשבה ומעבירה מסר ביקורתי על המצב בזירה הבין־לאומית ועל הדרך שבה אנו מתקשרים.

אוסטרליה. צילום: Bonnie Elliott

6. הפיליפינים / Island Weather

רצוי לחלוץ נעליים בכניסה לביתן הפיליפיני, ולטפס על שלושת האיים השקופים שיצר האמן מארק ג׳וסטיניאני (Mark Justiniani) במיצב החווייתי ״Island Weather״. האיים המוגבהים בנויים ממתכת זכוכית ומראות, שבשילוב עם אוביקטים ייחודיים ממדינת הארכיפלג – תבלינים, צמחים, אבנים ושיקויים, חפצים ביתיים וערימות מסמכים – יוצרים אשליה אופטית של תהום אינסופית.

בעבודתו מתייחס ג׳וסטיניאני לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של המדינה, לאיכות הסביבה ולבעיות חברתיות. שלושת האיים בוחנים מושגים כמו מסעות וקולוניאליזם, מדגישים את תפקיד האמן בהבניית והצגת האמת ואת העובדה שמראה חיצוני יכול להיות מטעה ושגוי. התאורה החשוכה בחלל מוסיפה נופך דרמטי להליכה על משטח הזכוכית מעל התהומות, ותורמת לאיבוד תחושת המשקל, הבטחון והפרספקטיבה של המבקרים.

הפיליפינים. צילום: Italo Rondinella

7. ברזיל / Swinguerra

אי אפשר להשאר אדישים לצלילים המקפיצים ולדמויות המרקדות בקצביות מדבקת בביתן הברזילאי. במרכזה עבודת וידאו של צמד האמנים ברברה וגנר ובנימין דה בורקה (Bárbara Wagner & Benjamin de Burca), שמציגה רקדנים מבצעים כוריאוגרפיות מרשימות, במה שנראה כמו תחרות או קרב ריקודים. הרקדנים מגיעים ברובם מקבוצות מיעוט בשולי החברה, והצילום הבוטה והישיר מעניק להם את מרכז הבמה.

שם העבודה, ״Swinguerra״, משחק מילים שנשען על Swingueira, סגנון מוזיקלי צפון־ברזילאי, ריקודי סווינג ו־guerra – מלחמה. תוך שימוש בסגנון דוקומנטרי ושיתוף מלא של הרקדנים בתהליך היצירה, מבקשים וגנר ודה בורקה לבחון מאפיינים של תרבות ברזילאית עכשווית ואת הקשר המורכב שלהם להגדרות של גזע, מגדר, זהות, עימות ותשוקה. בזמן של מתיחות פוליטית וחברתית בברזיל בפרט ובעולם בכלל, מתעקשים האמנים להעלות לדיון מושגים חשובים כמו נראות, זכאות, וביטוי עצמי של כל קבוצות האוכלוסיה השונות. גם מי שלא יתחבר לאמנות ולמסרים יסחף עם המוזיקה וינענע את האגן.

ברזיל (סטיל מווידאו). באדיבות הביאנלה של סאו פאולו

8. טייוואן / 3X3X6

טאיוואן מציגה מקבץ של מיצבי וידאו המותירים רושם חזק על הצופה במבנה ששימש כבית הכלא של במאה ה־16, והיווה השראה לאמנית שו לי צ׳אנג (Shu Lea Cheang) בתכנון התערוכה 6X3X3. הכותרת מתייחסת לארכיטקטורה הסטנדרטית של בתי כלא כיום: תא בגודל של 3×3 מ״ר מוקף ומצולם ב־6 מצלמות מעקב בו זמנית. בקשר ישיר לנתונים האלו, החליטה האמנית להפוך את החלל למערכת מעקב מורכבת ועתירת ידע, המעוררת שאלות על האופן שבו טכנולוגיות עכשוויות מעצבות את זהות הפרט, ובעזרת טכנולוגיה לזיהוי פנים הופכת את המבקרים לחלק אינטגרלי מהיצירה.

בנוסף, היא חקרה עשרה מעצרים היסטוריים ועכשווים שבוצעו על בסיס ״עבירות״ בתחום של מגדר, מין, וגזע, ויצרה בהשראתם עשרה סרטונים שמשלבים קולנוע, תרבות קומית, צילום קווירי, אפקטים מיוחדים ומשחקי וידאו. צ׳אנג מצליחה ליצור תחושת תקופה שמחוץ להיסטוריה, או היסטוריה מחוץ לזמן, שמאתגרת מושגים נורמטיביים ומוסכמות חברתיות. בסוף התערוכה מגיעים המבקרים לחדר בקרה שבו הדימויים והנתונים נפגשים. החוויה מהפנטת וכדאי לצלול לתוך המיצג בראש פתוח ללא לחץ של זמן.

טייוואן (סטיל מווידאו). צילום: מקטלוג התערוכה

9. הודו / Our Time for a Future Caring

האוצרת רובינה קרוד (Roobina Karode) בחרה להקדיש את הביתן ההודי, החוזר להשתתף בביאנלה לאחר שמונה שנות היעדרות, לציון 150 שנה להולדת המנהיג הפוליטי והרוחני של המדינה, מהאטמה גנדי. תחת הכותרת ״Our Time for a Future Caring״ שבעה אמנים מתייחסים להשפעתו של גנדי על האומה וברוחו, הם מבקשים לעורר מחאה שקטה, התנגדות פסיבית, בעולם רווי האלימות וחוסר הסובלנות של ימינו. העבודה הבולטת בחשיבותה בביתן, ״Covering Letter״ של האמן ג׳יטיש קאלאט (Jitish Kallat) מכניסה את הצופים לאולם חשוך שבו מוקרן על פני מסך ערפל מכתב שכתב גנדי להיטלר שבועות בודדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. העברת המסרים בין אחד מתומכי השלום הגדולים בהיסטוריה לאחד מפושעי המלחמה הנוראיים מכל, המוגשת במעטה אפלה ואדים מתפוגגים, יוצרת אפקט מטלטל ומזמינה את הצופה להתבונן פנימה בביקורתיות.

עבודות יפהפיות נוספות הן זו של אטול דודייה (Atul Dodiya) ״ענפים שבורים״ – שמונה ארונות ויטרינה ישנים, המציגים לראווה גפיים תותבות ופריטים שיקומיים משומשים, שמסמלים את המורכבות הפוליטית והחברתית בהודו; וסדרה של 16 ציורים של ננדלה בוס (Nandala Bose), מחלוצי האמנות המודרנית בהודו ודמות מרכזית במודרניזם הקונטקסטואלי.

הודו. צילום: Italo Rondinella

10. איראן / Of Being and Singing

בביתן האיראני, ששוכן בסמטה נסתרת ברובע סן מרקו בעיר, האוצר עלי בחטיארי (Ali Bakhtiari) מציג עבודות של שלושה אמנים אירניים עכשוויים, שלמרות הסנקציות הרבות המוטלות על מדינתם, מעלים מסרים של אהבה, שלום ותקווה. תחת הכותרת ״Of Being and Singing״, השתמשו האמנים במדיומים שונים; החל מעיסת נייר ופלדה, ועד מצלמות מעקב משולבות בחפצים יומיומיים.

ריזה לוואסני (Reza Lavassani) עבד במשך שלוש שנים על עבודתו ״חיים״: שולחן ארוך בצורת L מעיסת נייר אפורה, המקנה לו מראה של בטון כבד וקשיח. השולחן מעוטר בכשרון מרשים במפות, כלי אוכל, פירות ואפילו ציפורים – כולם עשויים מאותו חומר אפור, שמשדר תחושה שקטה של אי־נוחות.

סמירה אליחנזדה (Samira Alikhanzadeh) מציגה סדרת עבודות רב שכבתיות, שבקדמתן דמות אישה בשמלה המוטבעת על מסכי רשת מברזל, ובלוח מאחוריה מילות שירים פרסיים. דמויות הנשים המוקפדות משנות ה־50 שנגזרו מתוך האלבום המשפחתי מאלצות את הצופה להשלים את הנרטיב כיד הדמיון. עלי מיר עזימי (Ali Meer Azimi) יצר מיצב וידאו הכולל מצלמות מעקב חבויות בין פריטים יום־יומיים שהוצבו במעין מסלול מכשולים סוריאליסטי, והקרנות וידאו המושכות את העין ומכניסות את הצופים לתוך העבודה מבלי שיחושו בכך. העבודות יפות למראה ובאופן מעניין במקום לחגוג את החיים הן יוצרות אפקט הפוך, של שקט וריק המעוררים מחשבה.

איראן, ריזה לוואסני. צילום באדיבות גלריה אסאר

1+ ישראל / FHX

לסיום, אי אפשר להתעלם מהביתן הישראלי, שאיה בן רון הסבה את תפקידו לבית חולים שדה המטפל ברעות חולות שבהן נגועה החברה, באוצרותו של אבי לובין. עם הכניסה לביתן מתבקשים המבקרים לקחת מספרים, כמו בתור לקבלה בחדר מיון, ונשלחים לשבת באזור ההמתנה, שם מוקרנים סרטוני הדרכה המסבירים על המתרחש בביתן, הרעיונות העומדים מאחוריו והאנשים שהגו אותם. ההמתנה הארוכה מסתיימת כשכל אחד בתורו מוזמן ל״ייעוץ״ אצל האחיות כדי לבחור באיזו בעיה ירצה לטפל (ולמעשה, באיזו עבודת וידאו יבחר לצפות). משם ממשיכים, בליווי צמוד וכיסויי נעלים סטריליים, לתאים מבודדים, המזמינים אותנו לצעוק כדי לשחרר אגרסיות. השלב האחרון ב״טיפול״ מתבצע בשכיבה על מיטת טיפולים וצפייה אישית, עם אוזניות, בסרט הנבחר.

אני צפיתי בסרטה של בן רון No Body, העוסק בטראומה מינית שחוותה בילדותה. מלבדו מוצעים סרטים של האמנים רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק, עידית אברהמי, ואמן פלסטיני אנונימי. למרות הרעיון המקורי והביצוע המוקפד, החוויה בביתן כולו (וגם תחושתי לאחר הצפייה בסרטה של בן רון), היא של ריחוק סטרילי וכמעט פטרוני, שלא מאפשר חיבור רגשי עמוק לנושאים הקשים שבהם הוא מתיימר לטפל.