מגלים אוצרות // סבטלנה ריינגולד

הפעם הראשונה

התערוכה המשמעותית הראשונה שאצרתי הייתה ״התשוקה לפריז״ ב־2012 במוזיאון מאנה־כץ בחיפה. התערוכה עסקה ב״אסכולת פריז היהודית״, תנועה שהתהוותה במחצית הראשונה של המאה ה־20 וכללה בעיקר אמנים שהיגרו ממזרח אירופה כמו חיים סוטין, מארק שאגאל, מישל קיקואין ומאנה כץ. כמי שהגיעו ממקומות רחוקים לעיר שנתפסה בעיניהם כ״ארץ המובטחת״ של האמנות המודרנית, הם שאפו להשתייך לשדה האמנות הפריזאי הגועש ולהגדיר לעצמם זהות אמנותית ייחודית.

התערוכה הזו הייתה משמעותית בעבורי באופן אישי: כמי שעלתה לארץ מרוסיה ב־1990, העסיקו אותי מאוד שאלות של זרות ושייכות. עסקתי בשאלה מה המשמעות של הפעילות האוצרותית שלי, כמהגרת, בתוך שדה האמנות הישראלי. התמודדתי עם חשש מפני סטיגמות תרבותיות על עולי רוסיה. זו בהחלט תחנה שיש לה חשיבות גדולה בשבילי. הגעתי לעסוק באוצרות אחרי 15 שנים של עבודה במחלקות שונות במוזיאון חיפה ובמקביל באותה תקופה השלמתי תואר שני בחוגים לתולדות האמנות ולהיסטוריה באוניברסיטת חיפה. כיום אני כותבת את הדוקטורט שלי על אסכולת פריז היהודית.

בשנים האחרונות, כאוצרת ראשית של מוזיאון חיפה עסקתי במגוון רחב של נושאים מרכזיים בתרבות העכשווית: בסימני החזרה למודרניזם אחרי העידן הפוסט־מודרני (באשכול ״פוסט־פוסטמודרניזם ≠ אוטופיה, 2016), בתום עידן האנונימיות (באשכול התערוכות ״אנונימקס״, 2017), באקטיביזם אמנותי עכשווי (באשכול התערוכות ״אמנות מסוכנת״, 2017), בתרבות הצריכה (באשכול התערוכות ״Shop it!״ 2018), ועוד. בכל אחד מאשכולות התערוכות שיתפתי פעולה עם אוצרים נוספים והצגתי זה לצד זה אמנים ישראליים בולטים לצד צעירים ופחות מוכרים, ואמנים בין לאומיים רבי השפעה.

סבטלנה ריינגולד. צילום: רן הלל

מאנה כץ, מחווה לפריז, 1930. צילום: סטודיו ורהפטיג ונציאן

יאני לינונן בתערוכה Shop It!. צילום: מ״ל

התחנה האחרונה

הפרויקט האחרון הגדול שאצרתי הוא אשכול התערוכות ״Fake News – Fake Truth״, שנפתח במוזיאון חיפה לפני כחודשיים ויוצג עד ספטמבר. אשכול תערוכות זה שואף לשקף את רוח התקופה – את העידן של ״פוסט־אמת״ ו״פייק ניוז״ במציאות הפוליטית העכשווית ואת משבר האמון בתרבות ובתקשורת, בעיקר בעקבות השפעת האינטרנט. אמנים רבים, מישראל ומרחבי העולם משתמשים באסטרגיות של רמייה, בדיה ואחיזת עיניים, כדי לשקף את המציאות המלאה בדימויים שקריים ומתעתעים.

אשכול התערוכות מייצג את העיסוק המתמשך שלי, כאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, ביכולת של האמנות לחשוף את מה שעומד מאחורי מראית העין של תופעות תרבותיות וחברתיות בולטות, ואת הכוח שלה לשנות את המציאות. עניין אותי לעסוק במהות של אמיתות כוזבות, בדברים שהם ״פייק״, כחלק ממשחק הפוליטיקה של זהויות. התעניינתי במשחקי המסכות המתוחכמים שהאמנים יצרו בעקבות ההתייחסות שלהם לנושאים האלו.

רונית ברנגה בתערוכה Fake News Fake Truth. צילום מ״ל

דמיאן הירסט בתערוכה Fake News Fake Truth. צילום: באדיבות האמן

כרם נאטור בתערוכה Fake News Fake Truth. צילום: באדיבות האמן וגלריה רוזנפלד

במסגרת זו אני מציגה בין היתר סדרת עבודות של דמיאן הירסט – אחד האמנים הנודעים בעולם. היה מעניין לנהל תקשורת עם כל מני נציגים שדיברו בשמו. כאילו הוא עצמו מסתתר מאחורי סיפור הבדיה שהוא מציג והפך לסוג של ״פייק ניוז״ בדרך ההתנהלות שלו… הוא כמו מגלם באופן מרתק את מה שביקשנו לדבר עליו בתערוכה. עוד היה מעניין לבחון כיצד כבר בשנות ה־70 האמנים הישראלים הקדימו לעסוק במציאות הפיקטיבית והמתעתעת שנוצרת על ידי תקשורת ההמונים, עוד לפני שממש דיברו על זה כאן. זו עוד הוכחה מרתקת ליכולת של אמנים לראות את הנולד.

מכל מלמדיי השכלתי

התרשמתי מאוד מהתערוכה ״מלאכה בנים״, שאצרה תמי כץ־פרימן במוזיאון חיפה ב־2007. התערוכה התמקדה בשימוש במסורות של מלאכות יד באמנות העכשווית, בעבודות של אמנים גברים – בין היתר כייצוג של שינוי בהגדרות של זהות מגדרית, או כביטוי של כמיהה לעסוק באופן תרפויטי בעבודה ידנית, בניגוד למאפיינים של התרבות הדיגיטלית המנוכרת והאנונימית. התערוכה הציגה מאפיין משמעותי של רוח התקופה מזווית ראייה מקורית, באופן אמיץ ובקנה מידה גדול, מתוך התייחסות הן למציאות הישראלית והן לתרבות הגלובלית. הרגשתי שהתערוכה הייתה מאירת עיניים גם מבחינת האמירה התיאורטית שלה, וגם מהבחינה החווייתית.

ארז ישראלי בתערוכה מלאכה בנים במוזיאון חיפה

דניאל סילבר בתערוכה מלאכה בנים. צילום: באדיבות האמן וגלריה גבעון

בקרוב אצלך

בסתיו הקרוב, בנובמבר 2019, יוצג במוזיאון חיפה לאמנות אשכול תערוכות חדש שעליו אני עובדת כעת. נתנו לו בשלב זה שם זמני בהשראת עבודתה הנודעת של יעל ברתנא ״כשנשים ישלטו בעולם״ (״What if Women Ruled the World?״). במוקד התערוכות תעמוד השאלה אם אחרי מאבק פמיניסטי ממושך, אכן התרחש מהפך בתפקידי המינים המסורתיים בעמדות מפתח של השלטון, ואם דבר זה תקף גם לגבי עולם האמנות העכשווי. הפרויקט בוחן את השאלה אם תיתכן סולידריות נשית שתוכל לכונן סדר נשי, באופן שיכול להתעלות מעל הגבולות המוכרים של מדינות וזהויות.

כאוצרת אני מעוניינת בהיסטוריה אלטרנטיבית, והקפיצה לעתיד מדומיין, דרך עיניים של נשים, מסקרנת אותי מאוד. מעניין אותי לשאול אם נשים יכולות להוביל בעתיד מהפכה אמיתית. בהקשר זה גם חשוב להתייחס לישראל, שנמצאת בלב המזרח התיכון, לעומת מקומות אחרים בעולם. אשכול תערוכות זה יציג תמונה חדשה ומורכבת שחוקרת הבטים פוליטיים, גיאוגרפיים ופסיכולוגיים של הנשיות.

קוקו פוסקו, חדר משלך: נשים וכוח באמריקה החדשה. תיעוד של מיצג. צילום: באדיבות האמנית

תערוכת החלומות

מסקרן אותי להמשיך וליצור תערוכות שקוראות לחשיבה מהפכנית ופורצת דרך ושמציגות מבט לעתיד. אני רוצה להמשיך ולהציג פרויקטים אמנותיים שמציעים חזון, נבואה, פעילות מהפכנית וכד׳. מסקרנת אותי מאוד היכולת של אמנים לאתגר, לחדש, לעורר השראה, להוביל דרך, לחולל מציאות, והעיסוק בתרבות ובחיים עכשוויים דרך עבודותיהם של אמנים.

The post מגלים אוצרות // סבטלנה ריינגולד appeared first on מגזין פורטפוליו.