Hagit:
בוקר טוב בלו. יופי של תקופה עוברת עליך, נציג רומניה בביאנלה בוונציה והשבוע מציג עבודה במסגרת Unlimited היוקרתית בארט־באזל
Belu:
נכון, עסוק מאוד. זה עוד לא הכול – לפני חודש נפתחה גם תערוכה במוזיאון לאמנות עכשווית בגנט (בלגיה), מוזיאון SMAK שבה מוצג מיצב גדול שלי מאוסף המוזיאון, ובנוסף נפתחה במוזיאון היהודי באמסטרדם תערוכה בשם ״אמנות וקבלה״ שבה אני משתתף עם כ־15 יצירות במעין מיני תערוכת יחיד, לצד יצירות של אמנים כמו אניש קפור, אנסלם קיפר וגם ספר היצירה העתיק ביותר מאוסף הוותיקן. ועוד מיצב בתערוכה בגלריה בבוקרשט
קיר הוורדים, בלו סימיון פיינרו בביתן הרומני בוונציה. צילום: YAP studio
בלו סמיון פיינרו. צילום: פאוול קוראג'ו
Hagit:
זה מאוד מבלבל. במובן הטוב של המילה 
בוא נתחיל עם הביתן הרומני בביאנלה – שם ראיתי את התערוכה. בכניסה אנשים מוזמנים לטמון עלי כותרת של ורד אדום בקיר מחורר – זה נראה קצת כמו משאלות לכותל
Belu:
הכותרת ״שייך לשום מקום וזמן אחר״ מתייחסת לתחושת הנדודים וחוסר ההקבעות למקום וזמן. רציתי להתרכז בחזית ובמבואה של הביתן, מבנה דרמטי־פשיסטי משנות ה־30. במחשבה שלי ראיתי את זה כאילו שאני מארח את המבקרים הבאים לביתן. רוב העבודות בתערוכה חדשות שנעשו במיוחד למקום (סייט ספסיפיק). לתערוכה יש חלק נוסף בבית מכון התרבות הרומני בוונציה.
קיר החורים בחזית הביתן מזמין כל אדם לקחת עלה כותרת של ורד (בכל יום יש ורדים אדומים טריים באגרטל מול הקיר) ולחשוב על משאלה כשהוא טומן את העלה בקיר. שם העבודה, ״מונומנט של האין״, מצביע על שבריריות החיים ועל זמניות הרגע. אי אפשר להתעלם מכך שזה מזכיר את הכותל וכמובן גם את ירושלים. אבל בניגוד לכותל שמסמל את הנצחיות ואת המשמעות הדתית והרוחנית הטעונה (אולי אפילו לב הסכסוך), כאן זה קיר שמסמל את האנושיות והרגעיות של חיינו. עלי הוורד מתייבשים ועפים ברוח. זה בדיוק ההפך ממונומנט הנצחה מקובל: פה יש הנצחה של הרגע החולף, של העלה הנידף.
בפתח הביתן הצבתי עבודה נוספת, אינטראקטיבית שיצרתי בשיתוף פעולה עם המחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת קליפורניה (ראש החוג גם הוא ישראלי, פרופ׳ אלכס ניקולאו). אנחנו עושים שילוב בין אמנות עכשווית לטכנולוגיה של בינה מלאכותית: יצרנו דמות שמתקשרת עם הקהל באופן ישיר, על פי דמותו של המשורר היהודי הרומני פאול צלן. עבודה נוספת שנעשתה עם אוניברסיטת קליפורניה היא צמח בעציץ שקורא לך לגעת בו, שברגע שאת נוגעת הוא מתחיל לשוחח איתך. אבל אם נוגעים יותר מידי הוא מגרש אותך
Hagit:
הוא באמת צעק עליי, קצת נבהלתי…
יש הרבה סימבולים בעבודות שלך – אדמת ירושלים, מנורה שמציינת את ימי השבוע, כובע חסידי שנראה כגומה שחורה בקיר, ומכונות כביסה בפעולה מתמדת כאילו מוציאות את הכביסה המלוכלכת לעין כל (זו וריאציה על עבודה שהצגת לפני שנים בבית הגפן בחיפה)
Belu:
מכונות הכביסה משמשות בתפקיד כפול: משמעות של תיקון והיטהרות מחולי וכאב שקרו בעבר וקורים גם היום ומעין ״מבול״ עכשווי ששוטף את העולם ומפנה מקום למציאות טובה יותר. מתוקנת. לא במקרה המכונות מתוצרת גרמניה, על כל המשתמע מכך. הבגדים הם משמעותיים בעיניי. הכנתי מדים לעובדים בביתן שעליהם רקומות מילות שיר של פאול צלן. זה המשך להתכתבות שלי עם הטקסטים שלו לאורך השנים
שיחה עם בינה מלאכותית. צילום: YAP studio
הספריה, צילום מתוך קטלוג הביתן הרומני בוונציה
Hagit:
בעבודות שלך יש מצד אחד הרבה מאוד סמליות ורפרנס לטקסטים מכוננים, ומצד שני דיבור על האין, על ההיעדר והחסר. איזה משני הקצוות האלה יותר חשוב לך? הריק או הזיכרון והרפרנס?
Belu:
הריק או האין הם לא פחות חשובים מהקיים ומהזיכרון. תמיד קיימת דואליות בין האין ליש. הניסיון שלי ביצירה כמשל – זה כמו לנקוש בדלת ולחכות שהדלת תיפתח. מה שנמצא מאחורי הדלת הוא האין – הריק. כמו בספריה שהצבתי בחלל המבואה (למול מכונות הכביסה) כל הספרים לבנים ועמודי המדפים יוצרים את האותיות ״ש״ ו״ם״. כמו טקסט שבו האותיות נוכחות אבל הלבן שבין האותיות הוא לא פחות חשוב. הספרים עם הדפים הלבנים מצביעים לאזור זה – מה שבין השורות, שלא נאמר במפורש
Hagit:
הביתן של רומניה שבו מוצגת העבודה שלך באופן מאוד דומיננטי, זכה לציון כאחד הביתנים המוצלחים של הביאנלה השנה. איך אתה רואה אותו מתחבר להקשר הכללי של הביאנלה – חיים בזמנים מעניינים?
Belu:
״חיים בזמנים מעניינים״ הוא ביטוי אירוני. כביכול זמנים לא מעניינים הם זמנים של שלווה ושלום – שפע, חיים טובים, נהנתנות, המדגישים יותר את האנושיות והחיים, בניגוד לזמנים מעניינים מבחינה היסטורית, שמתייחסים לתקופות של מלחמות, סכסוכים וכאוס. במקרה של המיצב שלי יש הקשרים ישירים לשואה ולטרגדיות האנושיות של ימינו. הרפרנס לירושלים לדוגמה – שהיא מקום של סכסוך בלתי פתיר, של התנגשות דתית עמוקה. ביחס לכל זה השאיפה לתיקון ולהיטהרות נוכחת באותה מידה כמו הסכסוך, כשמיצב מכונות הכביסה מסתובבות בצורה אובססיבית, ללא הרף בניסיון עיקש לשטוף ולמחות את הכל, בלי להשאיר כתם של דם או לכלוך.
פאול צלן שחווה את השואה התאבד, כשהכאב גבר על הרצון לחיות. הוא זרק את עצמו למימי הסיין בפריז כי לא יכול היה לשאת את החיים. את התחושות האלה המכונות אמורות לשטוף. הרצון לחיות ולהגיע לשלווה רוחנית צריך להיות חזק מהמוות. זו נקודת המבט של הפילוסופיה היהודית – ובחרת בחיים. הרצון לחיות וליצור מסגרת שמאפשרת חיים היא מעל הכל
Hagit:
כלומר – למרות כל ההיעדר, הכאב וזכרון העבר, אתה מוצא מקום לאופטימיות?
Belu:
אופטימיות שמלווה בשאיפה לתיקון מתמיד, שזהו גם אחד העוגנים בתפיסה היהודית. על אף הקטסטרופות, מלחמות וכאבים, ליצור מסגרת לחיים ולא למוות ליאוש לאבדון. לדעתי זה גם תפקיד האמן, הפילוסוף, המשורר – להסתכל בצורה ביקורתית על העולם ולהשאיר מקום ליצירת חלל עבור החיים. זה בעיני התפקיד החברתי של האמן. לא לרפא רק את עצמו אלא להיות מודע גם למעמד החברתי של האמנות שנוגעת משמעותית בממד הרוחני חברתי.
אותה תפיסה אנחנו מנסים ליישם בביאנלה הים תיכונית בסחנין. שעל אף הסיסוכים יש מקום לחיים, לדו שיח, לתיקון ולאנושיות בין הקהילות ודתות השונות. תוך מתן כבוד לאחר. פה הייעוד האמיתי שלי כאמן, לנסות להשפיע בממד החברתי. ליצור חלל לדו שיח, הדברות ומפגש, תוך הכרת האחר והשונה בין הקהילה היהודית והערבית, ללא דעות קדומות
Hagit:
נאבקים על הנורמליות באמצעות האמנות. ספר משהו על ההזמנה להציג בארט בזל
בלו סימיון פיינרו, Unlimited בזל. צילום: מ״ל
Belu:
בשנה שעברה השתתפתי בארט בזל מסגרת הביתן של גלריה פלאן בי (Plan B) מברלין, שמייצגת אותי. השנה הזמינו אותי להציג בתערוכה הבין־לאומית Unlimited. זו תערוכה של עבודות גדולות ונסיון לפרוץ גבולות – כמו שמעיד השם Unlimited. האוצר ג׳אני ג׳צר מניו יורק ראה מיצב שלי בביאנלה האחרונה במוזיאון MAK בווינה והזמין אותי להציג מיצב דומה, שמבוסס על מערכת טפטפות מים. בשנים האחרונות רוב הפעילות שלי מתקיימת בחו״ל, בעיקר באירופה, בתערוכות וירידי אמנות גדולים והחשיפה רחבה מאוד
Hagit:
מקסים, בהצלחה. וכמו שאני מכירה אותך – אתה כבר עובד על הדבר הבא?
Belu:
תודה.
בימים אלה אני עובד על תערוכת יחיד עם יצירות חדשות שתוצג בהמשך הקיץ בגלריה פלאן בי בברלין. וגם עובד על הביאנלה הבאה בסחנין, יחד עם השותפה לפרויקט ולחיים, אביטל בר שי. הביאנלה הפעם תחגוג עשור לקיומה, זה כמעט נס במדדים חברתיים.
אפשר להגיד שהיא מציבה תשובה הולמת לנושא התערוכה בוונציה. אגב בביאנלה בוונציה ניצלתי את ההזדמנות לפגישות עם אנשי אמנות מדובאי, מטוניסיה, מבחרין, ירדן ואפילו איראן, במטרה לערוך שיתופי פעולה ולפרוץ את הגבולות הפוליטיים. אני מאמין שאפשר לעשות דברים יחד באמצעות האמנות. חזרתי מעודד ואופטימי – קשה לתאר את ההתלהבות והרצון לדו שיח מכל הצדדים. יש רצון עז לקיים דיאלוג אמיתי באמצעות האמנות. אנחנו חושבים שאם נפעל בצורה זהירה ואחראית נוכל לפרוץ הרבה מחסומים.
אנחנו מודעים לזה שאנו חיים במרחב קשה, עם לא מעט התנגדות משני הצדדים. אבל יש גם לא מעט תמיכה, ואני מאמין שהפעילות הזו היא משמעותית וחשובה, ותביא לשינוי בסופו של דבר מתוך פעילות מתמשכת לאורך זמן.
אני חושב שלא מספיק להציג אמנות בגלריות ומוזיאונים ולפתח הישגים אישיים, אלא גם יש חשיבות גדולה לצד החברתי. במהות האמנות לחבר ולערוך שיח. זה לדעתי תפקיד האמן במאה ה־21, לצאת מפעילות בסטודיו למרחב הציבורי במטרה לשנות ולהשפיע
The post בלו סמיון פיינרו: מהביאנלה בוונציה לארט באזל appeared first on מגזין פורטפוליו.
