01
לקראת אמצע הקריאה בספר ״רעב״ אמרתי לבן זוג שהוא חייב לקרוא את הספר.
״ספר טוב?״, הוא שאל אותי.
״לא כל כך״, עניתי, ״ועדיין, אתה חייב לקרוא אותו״.
02
אחרי שגמרתי לקרוא את הספר ניסיתי לחשוב למה עניתי ״לא כל כך״ בתשובה לשאלה אם זה ספר טוב. אני חושב שבאותו הרגע התכוונתי לכך שהוא לא ספר קל לקריאה: הוא לא כיפי, הוא לא מעורר השראה, אין לו סוף טוב, הוא מטריד במונוטוניות שלו ובעיסוק הבלתי פוסק של רוקסן גיי במשקל שלה. והיא מתייחסת לכך כבר בפסקה הראשונה של הספר:
״הסיפור של הגוף שלי אינו סיפור של ניצחון. זה לא ממואר על הרזיה. לא תהיה תמונה שלי רזה, וגופי הדקיק לא יעטר את כריכת הספר הזה בתצלום שמראה אותי ושתי רגליי בתוך מכנס אחד של הג׳ינס של האני הקודמת, השמנה יותר. זה לא ספר שיספק תמריצים. אין לי תובנות משכנעות לגבי מה שדרוש כדי להתגבר על גוף סורר וחשקים סוררים. הסיפור שלי אינו סיפור הצלחה. הסיפור שלי הוא, בפשטות, סיפור אמיתי״.
03
רוקסן גיי עברה אונס קבוצתי בגיל 12 וסבלה מבושה והדחקה במשך שנים, עד שפיתחה הפרעת אכילה קיצונית שהביאה אותה למשקל של 266 ק״ג. כיום היא כותבת טורים בניו יורק טיימס ונחשבת לאחת הסופרות הפמיניסטיות החשובות בעולם. ספרה ״רעב״ יצא לאור בתחילת השנה בהוצאת בבל בתרגום של דבי איילון. כך היא מצוטטת בגב הספר:
״זהו הסיפור של הגוף שלי.
״שברו לי את הגוף. שברו אותי. לא ידעתי איך להרכיב את עצמי בחזרה. ריסקו אותי. חלק ממני מת. חלק ממני היה אילם ועתיד היה להישאר כך במשך שנים רבות.
״רוקנו לי את הפְּנים עד שנהייתי חלולה. הייתי נחושה בדעתי למלא את החלל, ואוכל היה הדבר שהשתמשתי בו כדי לבנות חומת מגן סביב המעט שנותר ממני. אכלתי ואכלתי ואכלתי בתקווה שאם אהפוך את עצמי לגדולה, הגוף שלי יהיה מוגן.
״קברתי את הילדה שהייתי כי היא הסתבכה בכל מיני צרות. ניסיתי למחוק כל זכר ממנה, אבל היא עדיין שם, איפשהו. היא עדיין קטנה ומפוחדת ומתביישת, ואולי אני כותבת את דרכי בחזרה אליה, מנסה לומר לה את כל מה שהיא צריכה לשמוע״.
04
מאז שגמרתי לקרוא את הספר הוא מלווה את המחשבות שלי. אני חושב שאחת הסיבות לכך שהספר הצליח לעניין אותי במיוחד, ולכך שהוא לא עוזב אותי, היא העובדה שלמעלה מ־20 שנה אני עוסק בוויז׳ואל – כמעצב, כעיתונאי, כאוצר. כך שמעבר לסיפור האישי, היה מעניין לראות איך גיי מכריחה אותי כל הזמן לדמיין איך נראים 266 ק״ג בלי תמונה אחת; גוף פיזי שיש לו נוכחות בעולם: לא תחושה, לא מחשבה, לא רעיון. גוף של בן אדם.
עניין והטריד והעסיק אותי, איך היא מצליחה להכניס אותי ככל האפשר לחוויה גופנית זרה לי, מבלי לגרום לי לנסות לרחם עליה, ומבלי שהיא מרחמת עלי. אני הרי לא אוכל לעולם להבין ב א מ ת איך זה מרגיש להיות אישה שחורה ששוקלת 266 ק״ג. אבל היא מצליחה לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
מהבחינה הזו אני חושב שהבחירה של הוצאת בבל לשים על חזית הספר צילום של מקרר סטנדרטי, אנונימי, בצבעי שחור־לבן, היא בחירה אינטליגנטית. לכולנו יש מקרר בבית, רובנו רחוקים מהמשקל של גיי, אבל לכולנו (או לרובנו המכריע) יש עיסוק תמידי בגוף שלנו. ולכולנו יש יחסים טעונים עם המקרר.
עטיפת הספר רעב, הוצאת בבל
אז איך בכל זאת נראים 266 ק״ג? הנה דוגמה טובה לפסקה אחת באמצע הספר (עמ׳ 149):
״יכול להיות שאני עסוקה בעצמי במידה מופרזת. לא משנה איפה אני, אני עסוקה בשאלה איפה אני עומדת ואיך אני נראית. אני חושבת, אני הבנאדם הכי שמן בבניין הזה. אני הבנאדם הכי שמן בכיתה הזאת. אני הבנאדם הכי שמן באוניברסיטה הזאת. אני הבנאדם הכי שמן בתיאטרון הזה. אני הבנאדם הכי שמן במטוס הזה. אני הבנאדם הכי שמן בשדה התעופה הזה. אני הבנאדם הכי שמן בכביש הבין־מדינתי הזה. אני הבנאדם הכי שמן בעיר הזאת. אני הבנאדם הכי שמן באירוע הזה. אני הבנאדם הכי שמן בכנס הזה. אני הבנאדם הכי שמן במסעדה הזאת. אני הבנאדם הכי שמן בקניון הזה. אני הבנאדם הכי שמן בפאנל הזה. אני הבנאדם הכי שמן בקזינו הזה.
״אני הבנאדם הכי שמן.
״זה פזמון חוזר והרסני וקבוע, ואני לא מסוגלת להימלט ממנו״.
05
אין לי תובנות משכנעות למה חייבים לקרוא את ״רעב״ (באופן אישי אני שונא שאומרים לי ״אתה חייב״); בטח שלא בגלל שהוא ספר ״חשוב״, למרות שהוא ספר חשוב.
אולי, כמו שכתבתי לפני רגע, כי נדמה לי שאין מי שלא עסוק בגוף שלו במידה כזו או אחרת, והקול שגיי משמיעה מחייב אותנו להתעמת עם הרבה הנחות יסוד של התרבות המערבית והייצוגים שלה בתקשורת ההמונים.
״קשה מאוד להילחם בדימויים האיומים של השמנה שמוצגים בטלוויזיה ובתרבות״, אמרה גיי לאלעד בר נוי בריאיון שפורסם בתחילת השנה בידיעות אחרונות. ״בארצות הברית מדברים על השמנת־יתר כעל מגפה, כאילו מדובר בשחפת או באבעבועות שחורות. משם מגיע הסגנון הצבאי הזה של לחסל, להדביר, לטפל בבעיה. לכן תוכניות ריאליטי כמו לרדת בגדול מתייחסות לשומן כאל אויב שיש להשמיד, להכחיד. אבל בסופו של דבר מה שהם אומרים לי זה שאותי צריך להשמיד. אותי צריך להכחיד. בכל אמצעי שיש. אם זה בדיאטת נוזלים מטורפת ואם זה בעזרת אזמל״.
06
זו הפסקה האחרונה בספר (לא ספויילר).
״כתיבת הספר הזה היא הדבר הכי קשה שעשיתי מעודי. לא קל לחשוף את עצמי בפגיעות כזאת. לא קל להתייצב מול עצמי ומול חוויית החיים בגוף שלי, אבל כתבתי את הספר הזה כי הרגשתי שזה הכרחי. כאשר אני כותבת את הממואר הזה על הגוף שלי, כאשר אני מספרת את האמיתות האלה על הגוף שלי, אני חולקת את האמת שלי ושלי בלבד. מובן לי אם האמת הזאת אינה משהו שתרצו לשמוע. האמת מעוררת גם בי אי־נוחות. אבל אני גם אומרת, הנה הלב שלי, מה שנותר ממנו. הנה אני מראה את הפראות של הלב שלי. הנה אני מעניקה לעצמי סוף־סוף את החירות להיות פגיעה ואנושית עד אימה. הנה אני, חוגגת בחירות הזאת. הנה. תראו למה אני רעבה ומה האמת שלי איפשרה ליצור.
07
אם הגעתם עד לפה, אני חושב שכדאי שתקראו את הספר.
רעב • רוקסן גיי, 266 עמודים, הוצאת בבל.
תרגום מאנגלית: דבי איילון. עיצוב עטיפה: סטודיו דרום, נועה עברון.
The post ״אני הבנאדם הכי שמן. זה פזמון חוזר והרסני וקבוע, ואני לא מסוגלת להימלט ממנו״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
