רק חמישה מיצבים מוצגים בתערוכה ״פירוטכניקה״ בסדנאות האמנים בתלפיות, אבל הם מצליחים למלא את ההבטחה ולעשות ״פירוטכניקה״ אמיתית בחלל הקטן. האוצרת, טלי קיים מזמינה את הקהל ובוחנת את השאלה מה גורם לקהל להצביע ברגליים? התשובה, כפי שעולה מהעבודות, לא כל כך מורכבת. ״האמנות הישראלית מעולם לא הצטיינה במדליקותה. המגמות החשובות ביותר באמנות המקומית הן אלה שקידשו את הדל, היום־יומי, האנטי דימוי והאנטי חומרי״ כותבת קיים.
אם חושבים על דלות החומר וממשיכי דרכה בדור האמנים העכשווי, אפשר להסכים איתה שמדליקים אנחנו לא. ״אבל איפה אמנות זו פוגשת את הנשמה?״ שואלת קיים, ומנסה לחשוף את המנגנונים שמאחורי נסיונות אמנותיים ליצור חוויות מושכות קהל, ״מפעלי־חוויה״ שכמעט תמיד צורה להם ולא תוכן.
פירוטכניקה, מראה הצבה
המיצבים בתערוכה הם קונסטרוקציות של אוביקטים מלאים אור, צבע וקול. כל אחד מהם מציע חוויה שונה ויחד הם יוצרים מעין קרנבל קטן. אורי לוין מציגה את ״Objectivity״. חמישה מסכי טלויזיה מוצבים אחד על השני, בכל אחד מוקרן צילום של אובייקט יום־יומי אחר. זהו קרקס של כלי בית, שבו הקומקום החשמלי רותח על רקע קולות תופים והטוסטר מקפיץ צנימים למשמע תשואות. המסכים מדגישים מצד אחד את עצם פעולת הצפייה ומצד שני את ״ההמצאות הגדולות״ של חפצים שימושיים פשוטים. המופע של היום־יום, מלא ביצירות פאר ביתיות.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בקיר הנגדי מוצגת ״תסמונת הלב השבור״ של מיקה חזן בלום. סילואטות בחיתוך דק של דימויים כמו כוס שתיה וקשית, תריסים סגורים, אייפון ודמות נשית עם יד על החזה המזכירה את ונוס של בוטיצ׳לי, את כולן מאיר מאחור אור אדום מהבהב, הזורם בצינוריות שקופות כדם הזורם בגוף אנושי. חזן בלום מצליחה לספר סיפור ולרתום למשימה את הפער שבין הדימויים השטוחים־שטחיים לעומק הרגשי של העבודה.
עבודה שעומקה נעדר, במובן הפיזי, היא העבודה ללא שם של גידי גלעם. קונסטרוקציית עץ פשוטה, המתנשאת לגובה רב, עוטה על עצמה מראית עין של אוהל קרקס; בראשה בדים בשני צבעים, לאורכה סרטים זרחניים והכל מעוטר באור גרילנדות מזמין. בהיענות להזמנה, ועם מבט לפנים האוהל, מתגלה כי הוא ריק לחלוטין. לא קרקס ולא ספטקטל, הזמנה שהיא ההופעה. מראית העין ואפקט המרמה בעבודתו של גלעם צובעים באור ביקורתי את אותו קרקס פרסומי של שלטי חוצות, מודעות העיתונים ותמונות המדיה שעוטים כל אירוע, מעטה שפעמים רבות מכסה על היעדר תוכן ממשי.
גידי גילעם
עוז מלול
שיא הפירוטכניקה מגיע בעבודה ״צרצרים״ של עוז מלול שמייצרת ניצוצות באמצעות שילוב של עץ, שרשרת אופניים, גנרטור ואלקטרודת חיתוך. במהלך התנועה האיטית והרפטטיבית, נבנית הציפייה של הצופה לרגע ההתלקחות. אולם זו, כאמור, אינה מגיעה, ובמקומה יש להסתפק בניצוץ קטן. העבודה משקפת היטב את הנטייה להגזים ולהעצים כל חוויה, ועמתת את הצופה עם הציפייה ״שמשהו ידליק אותנו״, תרתי משמע. החוויה שמציעה ״פירוטכניקה״, בשונה מהחוויה שעליה התערוכה מדברת, היא אינטלקטואלית – ארס פואטית: האמנות מסתכלת על הצופה המסתכל עליה.
״פירוטכניקה״ היא תערוכה קטנה ותמציתית. היא מאירה – לעיתים בצבעים שונים ומהבהבים – מגמה עולמית רווחת. קיים לא רק מביאה את אותותיה של מגמה זו במקבץ הקטן של יצירות מקומיות, אלא משרטטת באמצעותן הלך רוח בעייתי, המעלה שאלות על אופן צריכת האמנות, על אתיקה מוזיאלית ועל היחסים הבעייתיים שבין הצופה הלא מסופק לאומנות שמתאמצת לספק.
ביום שישי 21.6 בשעה 12:00 יתקיים בתערוכה פאנל שבו ידונו חן תמיר, רון ברטוש, דבי לוזיה וטלי קיים בשאלה על פירוטכניקה ופעלולים מושכי תשומת לב, ו״איפה זה פוגש את הכאן?״
אורי לוין
נטלי אילון
The post פירוטכניקה בסדנאות האמנים בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.
