מה קורה // מורן אסרף

מי?

מורן אסרף, בת 37, מתגוררת ברמת גן.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

רווקה כרגע.

מה בצלחת?

טבעונית. הכי אוהבת פיצה (טבעונית).

מורן אסרף, מראה הצבה בתערוכה זום 2019. צילום: שי בן אפרים

מורן אסרף, צילום מווידאו

צילום: שי בן אפרים

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה אני מציגה בשתי תערוכות קבוצתיות: האחת התערוכה זום 2019 במוזיאון הטבע בתל אביב, שאצרו גילה לימון וטל בכלר, כחלק מפרויקט להצגת אמנים צעירים מצטיינים בוגרי האקדמיות לאמנות בארץ מהשנים האחרונות. התערוכה נפתחה במאי ותוצג עד אמצע אוקטובר. השנייה היא זומו המוזיאון הנודד, שמוצג כעת בחצור הגלילית (עד סוף החודש). שם העבודה שלי היא חלק מתערוכה קבוצתית העוסקת בנושא טקסים. אני מציגה שם עבודה חדשה, מיוחדת למקום, שטיח ענק עשוי מכריות סקוץ׳ עם הכיתוב ״החופש לבחור״, בהזמנת האוצרות רות אופנהים ומילנה גיצין אדירם.

בזום 2019 אני מציגה את פרויקט הגמר שלי מבית הספר לאמנות וחברה במכללת ספיר, שאותו סיימתי ב־2017. הפרויקט ״אשת הפלדה״ הוא מיצב שמשלב וידאו־ארט, עבודה בכריות סקוץ׳ לשטיפת כלים וצמר פלדה. השטיח עשוי סקוצ׳ים רכים, צבעוניים ודוקרניים, ובווידאו אני נראית בעבודת פרפורמנס כפולה, לבושה בצמר פלדה כבגדי פאר. בעבודת וידאו נוספת ניתן לראות עין מצופה בעומס של שוקולד וסוכריות צבעוניות, נפקחת לרווחה ומביטה בצופה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

באמצעות הומור וביקורת אני מתעמתת עם דימוי האישה המזרחית, תרבותה ונראותה בתרבות. אני מבקשת לחשוף פרקטיקות של דיכוי נשים, המתקיימות במסווה של חגיגה וצבעוניות יום־יומית, מוטמעות ב״תפקידים הברורים״ שיועדו לנשים לאורך ההיסטוריה בחברה שלנו. חומרי העבודה שלי והדימויים לקוחים מתוך זיכרונות ילדות בבית בו גדלתי, מהתרבות המזרחית; סממנים של אוכל, מוזיקה ועבודות ניקיון, ובהשראת דמותה של אמי.

מורן אסרף, שטיח סקוצ'ים. צילום: נעם גניגר, זומו

אני משתמשת בגופי ככלי שבאמצעותו אני עוסקת בחיפוש הזהות שלי כאישה מהפריפריה, ממוצא מזרחי, זו שהוגדרה לאורך השנים על ידי מבטם של גברים. הגוף הנוכח כיום במרכז היצירה שלי אינו גוף פגוע וקרבני, אלא נוכח, חווה, המישיר מבט נשי, פמיניסטי, ביקורתי והומוריסטי מול הצופה. על־ידי הצבתו במרכז היצירה, אני מבקשת להפוך את הביוגרפיה האישית והאינטימית שלי לטענה עקרונית – טענה נשית, מזרחית, מעמדית ופוליטית־תרבותית.

נולדתי וגדלתי עד גיל 20 בדימונה. המפגש הראשון שלי עם עולם האמנות התרחש בגיל 31, כשהגעתי ללמוד בבית הספר לאמנות במכללת ספיר. מאז שסיימתי את לימודי התואר הראשון הספקתי להציג במספר תערוכות. את תערוכת היחיד הראשונה שלי ״עונג שבת״ הצגתי במסגרת ״נדבך״ בבית האמנים בירושלים (אצר ליאב מזרחי); זכיתי בפרס אמן־מנחה בקהילה 2018 ובמקום ראשון עם עבודת הווידאו הראשונה שלי ״דימיונה״ בפסטיבל בין־לאומי לסרטי סטודנטים בסינמטק תל אביב. אני עוסקת ביצירותיי גם בנושא חופש הביטוי ומרצה בכל הארץ עם סיפורי האישי, בשילוב עבודות האמנות שלי, כחלק מהביקורת החברתית והמגדרית נגד אלימות כלפי נשים.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

האמנית מיכל שמיר פתחה לי את הדלת בראיון הקבלה למכללת ספיר, האמינה בי ואמרה ״את לא צריכה תיק עבודות, את תהיי אמנית״. אני שואבת השראה והשפעה מעבודותיה של ורד נסים, בכל הקשור לדימוי האישה המזרחית ועבודות הניקיון כחלק מהדימוי הזה.

הייתי שמחה לפגוש את מרינה אברמוביץ׳, להביט לה בעיניים ולספר לה על המיצג שיצרתי בהשראתה ב־2016, שבו נשים יהודיות וערביות יושבות מביטות בעיניים זו לזו ומדברות בשתיקה את כאב הסכסוך והרצון לחיות יחד בשלום.

מורן אסרף, מתוך העבודה דימיוןנ. צילום: אלדד מרקוס

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני עובדת כעת על מופע פרופורמנס שיעסוק בהשפעה הישירה של תעשיית הפורנו על תפיסת המיניות, יחסי מין והיחס האלים כלפי נשים, שיוצג בדצמבר ב״מעבדה״ של שרון תובל וישרוטל בתל אביב. אני חולמת לנדוד עם המופע הזה ועם עבודות אחרות בפסטיבלים בכל העולם ולחשוף אותו לכמה שיותר תרבויות, לנשים ולגברים ואולי פעם להציג אותו ב־MoMA. עוד חלום גדול – להקים מרחב לנשים יוצרות בלבד, שיעסוק בפרפורמנס ובווידאו, בשיח פמיניסטי הבוחן את הגוף והמבט הנשי במרחב ובחברה מכלל התרבויות.

יש לי המון תשוקה ומוטיבציה ליצור ולהציג את האמנות שלי בעולם, ולהעביר את המסרים שלי הלאה. זאת דרך חיים עבורי. כל יום הוא מימוש וסיפוק עצמי גדולים מאוד. מצאתי את הדבר שבאמצעותו כל חלום שלי אני הופכת למציאות.