מגלים אוצרות // נעה לאה כהן

הפעם הראשונה

האמת היא שמעולם לא חשבתי שאהיה אוצרת. המקצוע פשוט תפס אותי. אחרי שנות לימודים ארוכות באוניברסיטה העברית ובבר אילן, במחקר על אמנות יהודית עכשווית, תוך כדי הכרות עם שדה שעדיין לא ידע שהוא שדה, הבנתי שאני גם אוצרת.

המחקר הוביל אותי, לפני ארבע שנים ממש במקרה, אל גלריית המקלט, הגלריה הראשונה בשכונה חרדית בירושלים, שכונת מקור ברוך. הגלריה פועלת למעלה מ־15 שנה, באנדרגראונד של שדה האמנות הישראלי ובמקביל גם בשולי החברה החרדית. שם הבנתי איך מתקיימות סצינות אמנות בשולי הקאנון האמנותי של פסגת הר הצופים, ושאחת הסיבות שהנושא עדיין נמצא מתחת לרדאר של האמנות הישראלית והיהודית היא שאין סוכני תרבות משמעותיים כדי להכיר בו, לקדם אותו ולתת לו שם.

איכשהו נשאבתי להיות במקום הזה, שממנף את מרחב המחיה שממנו אני באה ושבו גדלתי. יש מונח שנקרא ״חוקר במגרש הביתי״, דהיינו מחקר לא רק בארצות רחוקות ובשבטים נדחים, אלא דווקא במקום שהחוקר בא ממנו ובזירה שהוא מכיר באופן מיוחד ובזה יתרונו. באופן דומה אפשר לכונן את המושג ״אוצר במגרש הביתי״, ולראות את מרחב הנוחות שהאוצר מתנהל בו באופן אופטימלי ואת יכולתו לתווך תרבויות לקהלים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תוך כדי תנועה הבנתי שתחום ה״שדכנות התרבותית״ – דהיינו הקשרים חדשים שבין אמנים, יצירות, פעולות, קהילה, אנשים ומקום – מעניין אותי ומביא רבדים ומשמעויות ליצירת האמנות, אפילו יותר מהפרשנות המקורית שלה. כך נוצרה תערוכת הדגל האוצרותית הראשונה מבחינתי, ״פופתודוקס״, שעשיתי כאוצרת וכחוקרת עצמאית (אחרי שנים של אוצרות משנה וסטאז׳ התמחות במחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל). התערוכה, יחד עם קטלוג נלווה, נולדה במסגרת הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית בירושלים, שהוקמה מתוך צורך אקוטי לקדם את התחום ולתת לו נראות.

בתערוכה, שהוצגה בבית האחים חסיד ב־2017, הפגשתי לראשונה 15 אמנים אורתודוקסים מרחבי העולם שלא הכירו זה את זה (צריך היה לראות את החיבוקים והפרגונים שהיו בפתיחה). הם הופתעו לגלות שכולם עובדים על נושאים דומים ושהם לא המשוגעים היחידים העוסקים בזהות שלהם עם הרבה הומור (״הומור שחור״, בהקשר של חרדים) ובסגנון זהה שהדליק אותם – פופ־ארט. כך נולד הזרם החדש פופתודוקס, הכלאה בין פופ־ארט לאורתודוקס, שמייצג זהות תרבות וחברה ספציפיים בהקשר גלובלי ומכונן שפה, סגנון וגורמי השראה מקומיים.

נעה לאה כהן. צילום: מיכל פטל

אנשי קגן בתערוכה פופתדוקס. צילום: ילנה קווטין

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה שאצרתי היא ״נון.צדיק.מזרח״ בהשתתפות האמן ז׳אק ז׳אנו בגלריית המקלט, כחלק משבוע העיצוב ירושלים, והיא מוצגת עד ה־5.7. התערוכה מביאה פרשנות מקומית, מסורתית ויהודית שורשית למונח מזרח. המזרח בכלל – ובתרבויות השונות בפרט – הוא מושג שיש לו קונוטציות רחבות יותר ובעל משחק כפול יותר מציון מקום, כיוון, או נ.צ. שכל כך מוכר לחברה הישראלית מהחיבור לשטח. לכן פתחתי בשם התערוכה את ראשי התיבות, ובמשחק מילים של השפה העברית נוצר ביטוי חדש שיכול להתפרש כ־50 (נון) צדיקים – ובמקרה של ז׳אנו כ־50 קברי צדיקים…

התערוכה נוגעת בעדות המזרח (שרובן באו בכלל מהמערב, כמו ז׳אנו יוצא מרוקו), ונושאת מטען מסורתי הקשור ביחסים המורכבים שלהם בחברה הישראלית ובייחודיות התרבותית שהם תורמים לה. את התערוכה עיצבתי בהקשר לקיר המזרח שבמרכזו בימת מזבח העיר ההפוכה, ובמערבו – אניות האותיות המרחפות בין שמיים וארץ, המייצגות נדודים והגירה מחד ומנטליות רחוקה־קרובה מאידך. כשהג׳י.פי.אס של היהודי, לא משנה היכן הוא נמצא, איכשהו תמיד מתכוונן אל המזרח באופן קונקרטי אבל בעיקר כמושג סימבולי.

מכל מלמדי השכלתי

שתי אוצרות מרכזיות הן מודל מבחינתי, על כל התערוכות הרבות שהן אצרו, שהן בראש ובראשונה חוקרות מוכשרות ואמיצות. למחקר מקדים שהתבשל במשך שנים יש יכולת לייצר תערוכות משמעותיות ומדויקות. הן מוכיחות שלמרות שתפקיד האוצר עלול להיראות כאחרון בשרשרת המזון של מחקר האמנות, יש לו יכולת משמעותית ביחד עם גורמים נוספים, להשביח את השדה, להניע אותו ולהפוך אותו למשמעותי בזירה.

אחת היא גליה בר־אור, אוצרת המשכן לאמנות בעין־חרוד עד לאחרונה, והשניה היא דליה מנור, אוצרת מוזיאון באר שבע. לא במקרה שתיהן עשו שינוי משמעותי באמנות דווקא בפריפריה; לא רק ביכולת שלהן להביא את המרכז אליהן, אלא להביא את השוליים אל המרכז. הן תורמות לזהות ולקול של החברה הישראלית ומסוגלות להרחיב את המעגל של האמנות, לא כקוריוז או על תקן הפוליטקלי קורקט של ״האחר״, אלא בגובה העיניים, כבעל משמעות חיונית ומתוך הערכה והבנה שהם זקוקים זה לזה כדי לכונן שיח עמוק. הן אמיצות כי הן אוצרות בנושאים שהם פחות סקסיים, ללא שיקולים של יוקרה, פרסום ופוליטיקה אלא מתוך כנות ואמת לנושאים שהתגלגלו לפתחן.

ז׳אק ז׳אנו בשבוע העיצוב ירושלים. צילום: שזר רחל

שי אזולאי בתערוכה פופתדוקס. צילום: אלי קובין

תערוכת החלומות

התערוכה בנושא שבחרתי למחקר הדוקטורט שאינשאללה ייגמר בקרוב, מדברת על הגל הראשון המשמעותי של אמנים אורתודוקסים, ומתמקדת בפן האמריקאי והספיריטואלי שהושפע מתרבות ההיפים של שנות ה־60; מהפיכה רוחנית שהביאה לתנועת התשובה בישראל, על כל החידושים התרבותיים שלה. התערוכה תחבר בין פסיכדליה, מיסטיקה קבלית וההביטוס הדתי. היא מרתקת גם כחלק מחשיפה של זרמים תת־קרקעים המתרחשים בחברה הישראלית, שעדיין סמויים מן העין והאמנות תביא לנראותם.

במהלך המחקר הבנתי שהקבוצה הזו, שקראתי לה Visionary Jewish Art, היא גלגול מאוחר של קבוצת הריאליזם הפנטסטי שפעלה בווינה ומרבית חבריה היו יהודים. החלום שלי הוא לזכות לאצור תערוכה רטרוספקטיבית לאמן אריק בראואר בחלל מונומנטלי עוד בחייו (בראואר כבר חצה את גיל 90), בדומה לתערוכה שעשו לו בווינה לפני ארבע שנים במוזיאון ליאופלד. בראואר הוא גם אמן ישראלי שהציבור לא מכיר מספיק, ולמצער אפילו אינו מופיע כמעט באוספים ישראליים.

בקרוב אצלך

אינטנסיבי: אני עובדת כרגע על שתי תערוכות במקביל. האחת היא ״מאגנום אופוס״, חשיפה ראשונה של ג'ארד ברנשטיין, אמן שעלה מארצות הברית. התערוכה תוצג במסגרת פסטיבל מנופים באוקטובר. ברנשטיין מצייר ציורי ענק עם המון אקספרסיה וחוצה את גבולות האידיאליזם הרומנטי במגזר. אני קוראת לו בסקיאט החרדי, עד כמה שזה נשמע אוקסימורון.

התערוכה השניה היא ״דוד ויונתן״, שתוצג בהיכל שלמה במסגרת הביאנלה הרביעית של ירושלים. התערוכה תפגיש בין שני אמנים, תאומים זהים, שכל אחד יצר לו קריירה אמנותית בקווים מקבילים: דודו ויוני גרשטיין. דודו הפך לסמל של האמנות הישראליות הפופולרית בעולם ובישראל, ואילו יוני הוא מראשוני ומייסדי הקריקטורה והקומיקס בחברה החרדית – אין היום בית במגזר שלא מתהדר באחד ממאות ספריו המאויירים. אלו תאומים זהים שמעלים ומחדדים את שאלת התרבויות והמגזריות בישראל באופן נוקב ומלא הומור.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן