גן הפסלים של איש הטקסטיל

כששומעים את הסיפור של ג׳וליאנו גורי אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באיש פירנצה בן תקופה אחרת, שגם הוא היה איש עסקים מצליח ואספן אמנות מושבע, פטרון אמיתי ובעל חזון. אין אדם בפירנצה שאינו מזהה מיד את השם גורי – בעליה של חברת טקסטיל בפראטו, מהגדולים והמצליחים שיש. אבל רק מעטים יודעים על פארק הפסלים שגורי הקים בווילה צ׳לה בפיסטויה, מרחק נסיעה של 45 דקות מפירנצה.

בדרך לווילה צ׳לה חוצים את המשתלות היפות של פיסטויה ומגיעים לכביש חצץ מתפתל שמוביל אל שער ברזל גדול בסגנון נאו־קלאסי. לאורך הדרך מהשער מופיעים בפסלים מוכרים לנו, הישראלים, של מנשה קדישמן. בהמשך נפתח הפארק הגדול והווילה ששימשה כבית המגורים של משפחת גורי במשך שנים ומשקיפה על כל עמק הארנו. הגן בווילה צ׳לה עוצב בסגנון רומנטי בשנת 1844, והוא מתפרש על שטח של 450 דונם, מתוכם כ־3000 מ״ר שטח בנוי. בגן משולבות מזרקות מים קטנות, אגמים ומפלים ומספר מבנים מיוחדים, נפרדים מהווילה המרכזית. בנוסף ישנם גם מטעי זיתים וגפנים האופיניים כל כך לטוסקנה.

גורי החל לאסוף אמנות עכשווית כבר בשנות ה־50, במקביל להצלחתו הכלכלית בתעשיית הטקסטיל. האוסף החל עם אמנים איטלקיים ובהמשך, בעקבות מסעותיו, התרחב לאמנים מכל העולם. ביתו היה מקום מפגש קבוע לשוחרי אמנות, אמנים ומבקרי אמנות שהפכו לחבריו ונפגשו תכופות לתערוכות ושיחות סלון על אמנות. בשנות ה־70 רכשה משפחת גורי את הווילה והעבירה לשם את אוסף האמנות הגדול שלה. הווילה והגן היפה נועדו להגשים מחשבה שניקרה כבר הרבה שנים בראשו של גורי: להפוך את הגן למוזיאון פתוח. מקום שבו אמנים יוצרים עבודות מיוחדות למקום ובהשראת המקום ומשאירים את עבודותיהם שם. לדבריו, הוא הבין את החשיבות של להציג עבודה במקום בעבורו היא נוצרה בעקבות ביקור במוזיאון לאמנות קטלאנית בברצלונה.

דניאל בורן. צילום: Carlo Fei

דני קרוון, עבודת ציר בגן. צילום: אוסף גורי

רוברט מוריס, ונוס. צילום: Ida Cipriani

הרעיון של פארק פסלים סייט ספסיפיק התאים לשאיפה של גורי לאפשר לאמנים ליצור משהו שנשאר במקום שבו ובהשראתו הוא נוצר

הרעיון של פארק פסלים סייט ספסיפיק (בניגוד ליצירות שנעשות בסטודיו של האמן ומוצגות בגלריה או במוזיאון לתקופה מוגבלת) היה חלק מתנועות אמנות האדמה (land art) של שנות ה־70 בעולם. באותה תקופה ראה גורי בעיקר עבודות זמניות ומתכלות שהפסיקו להתקיים לאחר התערוכה, ואילו הוא רצה לאפשר לאמנים ליצור משהו שנשאר במקום שבו הוא נוצר. ב־1976 נתקל לראשונה בעבודותיו של דני קרוון ובאוצר אמנון ברזל,  בביאנלה לאמנות בוונציה, והיה לדבריו ״מוקסם ונפעם מהעבודה של קרוון, שלא רק התיחסה לחלל שבו היא נמצאת אלא גם השתמשה בו״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ידידות בת 40 שנה

בין השניים נקשר קשר של חברות ושיתוף פעולה פורה, שנמשך כבר יותר מ-40 שנה. עד היום גורי מדבר על קרוון בעיניים נוצצות ובקרבה. לקרוון ולברזל היה תפקיד חשוב בגיבוש הרעיון לגן הפסלים והוצאתו לפועל. ברזל עבד עם גורי בצד האוצרותי (ולאחר מכן היה שותף להקמת מוזיאון פצ׳י לאמנות עכשווית בפראטו). השניים הזמינו לווילה עשרה אמנים בעלי שם עולמי, מתוך מחשבה שאולי שניים מהם יסכימו להישאר ולעבוד בגן. להפתעתם, כל העשרה נרתמו לפרוייקט בהתלהבות.

ביולי 1982 נפתח הגן לראשונה לקהל, עם תערוכה של עשרת האמנים הראשונים: רוברט מוריס, דניס אופנהיים, אולריק רוקריאם, ריצ׳רד סרה, אליס אייקוק, מאורו סטאציולי, ג׳ורג׳ טראקאס ודני קרון. שמונה אמנים נוספים הציגו תערוכה בתוך הווילה, לאחר שבאותה הזדמנות החליטה משפחת גורי לפתוח את אוסף האמנות שלה לציבור הרחב. המעבר בין החוץ לפנים, והשיטוט בגן, שמספק בכל זווית שלו נוף אחר, ובכל עונה משנה את פניו וצבעיו, הוא חוויה רב חושית ומעוררת.

בעיניי גורי, גן הפסלים הוא התחדשות של הקשר הישיר שהיה נהוג בעבר בין הפטרון והאמן, ונקטע במאה ה־20. כיום הפארק מכיל היום קרוב ל־80 יצירות שיוצרות רצף מרתק של כ־40 שנה של אמנות סביבתית, מיוחדת למקום, כמעבדה פתוחה תחת כיפת השמיים. אמנים רבים חשפו כאן כיווני עבודה חדשים, כמו מגדלנה אבקאנוויץ שעבדה בצמר וכאן בצ׳לה הקימה את קבוצת הפסלים ״קטרזיס״ מברונזה; או אן ופטריק פוארייר שהכירו כאן ונישאו. לדברי גורי, ״מאחורי כל יצירת אמנות ישנו סיפור שיכול היה להיות סרט בפני עצמו״.

ג׳וליאנו גורי עם דניאל לומברדי. צילום: Serge Domingie

מרתה פאן. צילום: ארכיון, אוסף גורי

דני קרוון. צילום: Aurelio Amendola

אחת העבודות הבולטות בגן היא מבנה של האמן דניאל בורן, היוצר דיאלוג מרתק בין פנים לחוץ, באמצעות משחק של צבעים ומראות, הגורם למבנה להופיע ולהעלם חליפות על פי נקודת המבט של המתבון. עבודה של אייקו מיאוואקי היא ״מחווה לרוח״, הנראית כרישום חופשי בכבלים מפלדת אל חלד על גבעה חשופה. על עבודותיו של קרוון ברחבי הגן נמנה ציר קטוע מבטון לבן, העובר לאורך הגן וממשיך על פני מימיו של אגם קטן בצורת סירה צרה וארוכה מפלדה מנצנצת. חלק מהיצירות עובדות ברמה הרעיונית, חלקן ברמה חושית או רגשית, כולן מעניינות ומספרות סיפור שהוא הרבה מעבר לעבודה עצמה.

גם כיום ממשיכה הווילה לארח אמנים פעילים. גורי מזמן את האמן שהוא רוצה להציג, והאמנים מגיעים להתרשם מהמקום, לבחור לעצמם פינה ומגישים הצעה, שנבחנת עם צוות של אנשי מקצוע: מהנדסים ואדריכלים כמו גם נפחים או סתתי אבן, שבודקים לא רק את הצדדים הטכניים של הקמת הפסל, אלא גם את שאלות התחזוקה שלו. אחד הקריטריונים הברורים להצבת הפסל הוא שהפסל חייב להיות עמיד בפני פגעי הזמן עם מינימום תחזוקה. 

עבודה עדינה של לואיג׳י מאינולפי היא מחווה לפינה, אשתו של גורי – זהו כיתוב על קיר הווילה: ״בעבור אלו שעפים״ (PER QUELLI CHE VOLANO), ומעליה על הגג ניצב ספסל ירוק המשקיף על העמק. גורי מתייחס לגן כהמשך טבעי של הסלון הפרטי שלו.הסיור בפארק נעשה בקבוצות קטנות ומודרכות בלבד, וללא תשלום. הסיורים מתקיימים מתחילת מאי עד סוף ספטמבר רק בהזמנה מראש במייל. פרטים נוספים באתר הווילה.

מגדלנה אבקנוביץ. צילום: רכיון אוסף גורי

The post גן הפסלים של איש הטקסטיל appeared first on מגזין פורטפוליו.