מיכל בוננו ועמית טריינין מדברים על גשם (ועל הרבה דברים אחרים)

בתחילת השנה עמית טריינין שלח למיכל בוננו הודעה בווטסאפ ושאל אותה אם היא רוצה לעשות איתו תערוכה משותפת בגלריה ביתא לפסטיבל אאוטליין. מיכל אמרה: ״טוב״. וכמו שני מוזיקאים שנפגשים בלי כיוון מוגדר מראש על ״איזה תקליט יצא בסוף״, השניים יצאו למסע היכרות.

הם כתבו שאלונים אישיים אחד לשני וענו עליהם. אחר כך החליטו שיעשו ביקורי בית אחד אצל השני. בהתחלה קבעו ביום חמישי, אבל עמית היה חולה, אז הם ביטלו. אחרי שבוע שוב קבעו בחמישי, אבל ירד גשם, אז הם דחו. בסוף הם נפגשו בירושלים ביום שלישי, היה מזג אויר נהדר. ״אכלנו ודיברנו. טיילנו לחרבת סעדים, לשכונה של סבתא של מיכל ולשוק. אכלנו חצילים בעזורה, אבל לא באמת ציירנו. במשך חודש אחר כך היה גשום וקר, ולא הצלחנו להיפגש בשום יום חמישי״.

הפגישה הראשונה בבית של מיכל

כשסוף סוף התבהר, הם נסעו לקיבוץ של עמית, בית־ניר. גם שוקי הכלב בא. הם טיילו למקום שפעם היה בו הכפר הערבי קידנא. הכל מסביב היה ירוק ופורח. אכלו, ציירו ודיברו. עמית סיפר על התקופה שגר בניו יורק ומיכל סיפרה על איך היא וצור הכירו.

אחר כך הם קבעו פגישה עם האוצרת אביטל נאור וכסלר (״המבוגר האחראי״). ״שתינו תה מרווה, וניסינו להפוך את כל הטיולים והשאלונים לתערוכה. החלטנו להתחיל לצייר את המקומות שמשותפים לנו: תל אביב, ירושלים והקיבוץ, לענות באיור על השאלות מהשאלונים ולראות מה יקרה… הפעם יצאנו למסע מצויר.

״נפגשנו בימי חמישי, לפעמים גם בשלישי, שמנו מוזיקה ברקע וציירנו מה שאנחנו אוהבים לצייר: אנשים, בתים, עצים ועציצים. ציירנו על שאריות של עצים מסדנת העץ של מוסללה, ששמרו לנו בביתא, על ניירות קטנים ועל ניירות גדולים, ציירנו על הקירות. ציירנו ביחד ולחוד, עמית גזר והדביק ומיכל רשמה בעפרונות. עבדנו כמו שילדים עובדים, בלי לחשוב או לתכנן יותר מדי. ובלי מחשב. היה כיף.

״לאט לאט התערוכה התגבשה, והדיאלוג שנרקם בינינו לבין אביטל, הפך לפורטרט משותף של שני מאיירים ישראלים, עם קווי ביוגרפיה דומים ודרכי ביטוי שונות, שמקבלות בתערוכה פרשנות חזותית למי שאנחנו ומה שסיפרנו על עצמנו זה לזו״.

– – –

ביום רביעי (24.7) בשעה 20:00 יתקיים שיח גלריה בהשתתפות בוננו, טריינין ונאור וכסלר, שיספרו על תהליך העבודה, הרעיון העומד מאחורי התערוכה ושיתוף הפעולה ביניהם. המפגש יתקיים בגלריית ביתא, רח׳ יפו 155, ירושלים. הנה השאלונים שמילאו השניים והיוו את הבסיס לתערוכה, תחילה השאלות ששאל טריינין, ולאחר מכן השאלות ששאלה בוננו.

השאלות של עמית

שעה אהובה ביום

מיכל: אחרי 22:00 בלילה. זה הזמן שלי לקרוא, לכתוב.
עמית: 6:15 בבוקר כשהיום מתחיל והאור בחוץ רך אז אפשר לחשוב בשקט.

מקום אהוב בבית

מיכל: חדר העבודה שלי, הגינה בשמש.
עמית: הסלון – רוב הזמן אני מבלה שם, ולאחרונה גם המרפסת.

ספר אהוב

מיכל: פרקי התבוננות של קפקא, אבא ארך־רגליים.
עמית: יער נורווגי של הרוקי מורקמי, לא הכרתי כתיבה כנה כזו לפני כן.

התקליט הראשון שקניתי

מיכל: לא זוכרת. תקליטים שאהבתי: שירי אברהם חלפי של אריק איינשטיין, שיר במתנה של חווה אלברשטיין.
עמית: BREAKFAST IN AMERICA של סופרטראמפ. פעם ראשונה שהיה לי כסף משלי נסעתי באוטובוסים וטרמפים מבית־ניר ( הקיבוץ שבו נולדתי) לתחנה המרכזית ברחובות כדי לקנות אותו ולחזור. לקח לי כשלוש שעות לקנות את התקליט הראשון שלי.

ספר ראשון שקראת שזוכרת

מיכל: לא זוכרת. אבל אני זוכרת שאת הספר הראשון שהשאלתי בספריה של בית הספר, השאלתי כדי לעשות רושם על הספרנית. בחרתי ספר רציני של גדולים עם אותיות קטנות ובלי ניקוד. בסוף לא קראתי והחזרתי אותו כמו שהוא.
עמית: אני חושב שכל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי של דבורה עומר.

מה אקח איתי לאי בודד: שלושה סרטים

מיכל: סוג של גילטי פלז׳ר – קומדיות רומנטיות שראיתי המון פעמים – כשהארי פגש את סאלי, נוטינג היל, החופשה.
עמית: סודות ושקרים של מייק לי, שיער וצלילי המוסיקה. תמיד כיף לי לראות אותם שוב. אבל נראה לי שהכי טוב באי בודד זה לקחת סדרה: חברים, שהיא הרבה יותר מהנה בצפיות מחדש.

מה אקח איתי לאי בודד: שלושה ספרים

מיכל: ספרים שאני יכולה לקרוא שוב ושוב, שמרגיעים אותי – הכיתה המעופפת מאת אריך קסטנר, פנין מאת ולדימיר נבוקוב, צ׳רינג קרוס 84 מאת הלן האנף.
עמית: אטלס, זן ואמנות אחזקת האופנוע, סיפור על אהבה וחושך. אף פעם לא קראתי את שניהם ולהיות על אי בודד נראה לי הזדמנות מצוינת לספרים עבים וארוכים.

מה אקח איתי לאי בודד: שלושה חפצים

מיכל: כרית, מברשת שיער, כורסה.
עמית: מקרר מלא אוכל (מותר?), סירה ומזרן נח.

אם הייתי גיבורת־על, איזו תכונה הייתי רוצה שתהיה לי

מיכל: הכי בנאלי – לעוף, להיות רואה ואינה נראית.
עמית: להיות בכמה מקומות בו זמנית.

מקום אהוב בארץ

מיכל: כנסיית הקבר בעיר העתיקה; היא נראית לי מרכז העולם. מגיעים לשם אנשים מכל קצות תבל, אני אוהבת להסתכל עליהם ולדמיין איך נראה הבית שלהם ברוסיה, ביפן, או בדרום אמריקה…
עמית: מטע הזיתים מהחלון של ההורים שלי אבל גם המוחרקה. אני אוהב מקומות גבוהים שאפשר לעשות מהם תצפית והמוחרקה היה אחד המקומות הראשונים שגיליתי בטיולים בילדות את העוצמה שיש בתצפית מגבוה והכיף שבזהוי ישובים מלמעלה.

מקום אהוב בחו״ל

מיכל: פריז.
עמית: אמסטרדם, שכונת JORDAN.

מקום שעוד לא הייתי ורוצה להיות בו

מיכל: ליסבון, בגלל פרננדו פסואה. אני אוהבת מקומות שהכרתי דרך ספרים, שיש להם מטען תרבותי.
עמית: טוקיו, יפן. במשך שנים כל מה שקשור למזרח הרתיע אותי. בשנים האחרונות הרתיעה התחלפה בסקרנות וטוקיו נהייתה יעד עיקרי לתחושה הזו.

מילה אהובה

מיכל: כעת (לא יודעת אם אהובה, מילה של פעם שאני משתמשת בה הרבה).
עמית: טעייייייים (עם הרבה יודים ודגש על העין).

מילה שנואה

מיכל: להציף, להכיל.
עמית: גבר גבר.

קללה אהובה

מיכל: קיבינימט.
עמית: אידיוט.

מקצוע אחר שהיית רוצה

מיכל: להיות בעלים של חנות ספרים קטנה, ואם היו לי הכישורים המתאימים – להיות רקדנית או פסנתרנית.
עמית: שדרן רדיו.

אם הייתי חיה, איזו חיה הייתי

מיכל: נבחנית (מין מרמיטה), היא מצחיקה אותי.
עמית: ציפור.

מה אני הכי שונאת לעשות

מיכל: לתת ציונים, לסדר ניירת, הנהלת חשבונות.
עמית: כל פעולות ההפרדה למיניהן, כמו שקיות בסופר וניילון נצמד, שדורשות מוטוריקה בסיסית שכנראה אין לי וזה תמיד יוצא לי גרוע .

גילטי פלז׳ר סונג

מיכל: אגדת דשא.
עמית: טיטניק.

הטיטניק

לא נעים לי להודות ש…

מיכל: אני מאחרת כרונית
עמית: גם אני, ואני גם דחיין נוראי.

השאלות של מיכל

אתה מרגיש שהגעת למקום שלך? מבחינת בית, עבודה, מה שחלמת עליו?

עמית: כמעט, יצרתי משפחה אלטרנטיבית מצוינת ומבחינת עבודה אני רוצה למסד את עניין שיתופי הפעולה כמו שלנו עם סדרה של יוצרים וגם לאייר ולכתוב ספר משלי ותערוכה גדולה שלי.
מיכל: כמעט. מבחינת בית ומשפחה כן, מבחינת עבודה עדיין לא – הייתי רוצה לכתוב ולצייר ספרים שלי.

מה נותן לך הרגשה של בית?

עמית: עציצים, שטיחים, תמונות.
מיכל: מטבח נעים, כוננית ספרים, כורסא, מנורה ושטיח.

איפה אתה הכי מרגיש בבית?

עמית: על הספה אצל ההורים.
מיכל: בבית בירושלים.

מה אתה אוהב לעשות?

עמית: לשתות קפה כשקם, לפגוש חברים, לראות סרטים, לחבק את עמרי, לצייר כשלא חייבים, לבלות עם נעמי ועמרי, לטייל בטבע, לרבוץ מול סדרה ( מזמן לא עשיתי), להקשיב למוסיקה, לנהוג, לארח אנשים.
מיכל: לקרוא, לכתוב, לצייר, לבשל, לחלום בהקיץ, לשוטט ברחובות, להסתובב בחנויות ספרים, לטייל עם צור בטבע, ללכת איתו לשוק ביום שישי, לשחק עם הילדים שלי במשחקי קופסה וללכת איתם לקולנוע, להיפגש עם חברות בבית קפה, לטוס לחוצלארץ.

אוהב לארח

מה אתה לא אוהב לעשות?

עמית: להפריד שקיות, לפתוח ניילון נצמד, להיות במינוס, לקפל כביסה ולשים בארון.
מיכל: כל מה ש״צריך״ לעשות – ניירת, בנקים, ביטוחים, טלפונים.

אתה אוהב לבשל?

עמית: כן, רק שאני דוחה את זה לרגע האחרון ואז חושב איך בפעם הבאה זה יהיה יותר טעים.
מיכל: מאוד. בעיקר כשיש לי זמן ומתחשק לי לבשל משהו טעים. לא כשאני עייפה וכולם רעבים.

אתה אוהב לאכול?

עמית: הכי בעולם.
מיכל: מאוד. אני בעיקר אוהבת לתכנן מה אני רוצה לאכול, לחשוב על זה, לקרוא ספרי מתכונים או תפריטים במסעדות.

מה אתה אוהב לקרוא?

עמית: ספרים ועיתונים אבל אני לא קורא מספיק כי אני בעיקר קורא ווטסאפים.
מיכל: בזמן האחרון בעיקר ספרים על ספרות, יומנים של סופרים, מסות.

מה מעניין אותך?

עמית: מאחורי קלעים של דברים מורכבים כמו פוליטיקה, סרטים וכדומה, אנשים, שיחות עם חברים, כדורגל, תחרויות וסטטיסטיקות משונות כמו מי העיר הכי נקיה בעולם…
מיכל: אנשים, ספרות, אמנות, קולנוע.

מה אתה אוהב לצייר?

עמית: בתים, עצים, פרצופים.
מיכל: פורטרטים של אמנים וסופרים.

אם יש לך בוקר פנוי, בלי שום מחויבויות, מה תעשה בו?

עמית: בטח אלך לקפה ואחשוב שלא ניצלתי את הזמן נכון.
מיכל: אלך לחנות הספרים אדרבא ולמוזיאון ישראל.

מה מערכת היחסים שלך עם הזמן?

עמית: אלוהים ישמור. תמיד הוא לפני.
מיכל: לא משהו… אני רודפת והוא בורח.

אנשים שאתה מעריך, מקור השראה

עמית: מייק לי, אנג לי, פינה באוש, מודליאני, ז׳אן זה בופה, הנריק דרשר, אטאק, מיירה קלמן.
מיכל: פרנץ קפקא, וירג׳יניה וולף, מיירה קלמן, דייוויד הוקני, וולף ארלברוך, סול סטיינברג, אביבה אורי.

באיזו תקופה היית רוצה לחיות?

עמית: הייתי שמח לחיות קצת באירופה בתקופה ללא מלחמות. בברלין, באמסטרדם או בלונדון שלפני עליית הנאצים היה לא רע אבל הסוף ידוע וזה מקלקל, אז הייתי בורח לפני. סוף שנות ה־60 ושנות ה־70 באמריקה, או לחזור לשנות ה־90.
מיכל: לא יודעת אם לחיות, אבל אשמח להציץ ולהסתובב קצת – באירופה, במאה ה־19 ובין שתי מלחמות עולם.

מה אתה אוהב / לא אוהב בתל אביב?

עמית: אני אוהב שהיא כמו קיבוץ, מתנייד באופנים ומכיר הרבה אנשים ברחוב, אבל שיש גם מספיק פנים חדשות כל יום. אוהב את השפע שאני אף פעם לא משתמש בו אבל נוח לדעת שלידי. ולא אוהב את הפקקים והרעש (זה לא חוכמה) ואת הלחות בקיץ.
מיכל: אוהבת את הרגשת החופש שיש בתל אביב, שאפשר ללכת אותה ברגל בלי הפסקה, שאפשר להיעלם בה, את חוף הים, חנויות הספרים העצמאיות, האווירה בשבת, מסעדות ובתי קפה, שדרות רוטשילד, מוזיאון תל אביב, אנשים על אופניים כמו בקיבוץ. לא אוהבת שיש יותר מדי הצע ומבחר מכל דבר, את החשיבות של הכסף, של האופנות ושל הטרנדים, המגדלים.

מה אני שונא בתל אביב

ירושלים

מה אתה אוהב / לא אוהב בירושלים?

עמית: אוהב את זה שהיא כמו חו״ל, את השכונות הישנות, האווירה בחורף והמקומות החמים שאפשר להכנס ולהתחמם שבחוץ קר. אוהב את הזיכרון שיש לי ממנה כסטודנט, את זה ששומעים ברחוב אנגלית וערבית, גאה להראותה לאורחים מחו״ל, ואת השלג כשהוא באמת יורד בסוף. לא אוהב את הסגירות, את העובדה שהיא התרחקה ממני, את ההתחרדות, את הבניה המודרנית ואת הפקקים בכניסה לעיר.
מיכל: אני אוהבת את העיר העתיקה, בניינים ישנים עם היסטוריה, את היערות מסביב, עמק הצבאים, שוק מחנה יהודה, בתי קפה קטנים שכונתיים, פארק המסילה, הרכבת הקלה. לא אוהבת את התחנה המרכזית, שכונות שמתחרדות, גשר המיתרים, שיש מקומות שאני לא יכולה להיכנס אליהם.

מה אתה אוהב / לא אוהב בקיבוץ?

עמית: אוהב את הנוף, את המשפחה שלי, הדשאים, המרחב, השקט, אנשים שגידלו אותי ועיצבו את מי שאני, ערכים שספגתי, את איך שגדלתי בבית ילדים, את הברושים ליד המרפאה והאסם והבריכה, את הבועה ואת ההרגשה שאכפת ממני. אני לא אוהב את הלחץ החברתי, את האחידות, את השטחים המתים והמוזנחים.