״עבורי, תערוכה בחווה היא חזרה הביתה״, אומרת שרה בש, אמנית ומעצבת תכשיטים, שבילתה חלק ניכר משנות ילדותה בחוות שלם – חווה לפיתוח זנים חקלאיים, ששכנה בשולי העיר תל אביב, למרגלות הר חירייה. החווה סיימה את תפקידה וננטשה מיושביה לפני יותר מ-30 שנה. אחרי שהמקום הוזנח ועמד במוקד מחלוקות ותוכניות שונות לפיתוח עירוני, כעת נמצאים בתיה בתהליך של שימור, כחלק מפארק אריאל שרון. בש עצמה לקחה חלק פעיל במאבק הציבורי לשימור החווה. היא מתגוררת לא רחוק משם, בגבעתיים, ואדמת החווה מספקת לה עד היום רבים מחומרי הגלם שאותם היא מטמיעה בתכשיטיה.
״כבר בילדותי התרוצצתי וחיפשתי זרעים ותרמילים שאיתם יכולתי ליצור״, היא מספרת-מתרפקת. גם בשנים האחרונות, לדבריה, למרות הזמן הרב שעבר מאז שהיה המקום פעיל, היא חופרת ומוצאת באדמה פירות שהתייבשו על קליפתם, תרמילי זרעים וקוצי שיטה שגדלו פרא, לצד פסולת של חוליות פלסטיק, שהיא ממחזרת ומוצאת דרכים לשלב גם אותן בעבודתה. ״אני אוהבת את השילוב של חומרים אציליים ונחותים – חוטי פשתן עם זהב, שילוב של פסלונים עתיקים או אבנים יקרות עם קוצים או חלקי פרי יבש ונוקשה שמצאתי בחווה. זו פשטות מפוארת״. הסטודיו שלה מלא בדוגמאות כאלה, חד פעמיות, כיוון שלא תוכל לחזור לאותם חומרים בדיוק.
״עם השנים המצאתי טכניקות משלי, כי אני אוהבת להשתולל. כל פריט חייב להיות עשוי בגימור מושלם, חייב להיות עמיד וחייב להיות נוח״. מחיר ההתכשיטים יכול להגיע לאלפי דולרים לפריט, והלקוחות שמתמסרות לקו הייחודי והבלתי מתפשר של בש לא ישמחו לראות את אותו הדבר אצל מישהי אחרת
״נולדתי בקיבוץ רמת דויד. הוריי נקראו לדגל, לעבוד בחווה יחד עם קהילה קטנה של מומחים לחקלאות. היינו שם בערך עשר משפחות. אבי היה מנהל ההשקיה של המקום ואני גדלתי בחווה מגיל שלוש עד גיל 16״, היא מספרת. ״אני לא יודעת להסביר את זה, אבל אני יותר מכולם נקשרתי למקום בצורה פראית ממש. לא יכולתי לחשוב על מצב שלא יישאר זכר לחווה״. במסגרת מאבקה לשימור החווה, בש שומרת על קשר הדוק עם אדריכל השימור של פארק אריאל שרון, וכבר כמה שנים היא מרצה על המקום במפגשים עם קהל, במסגרת אירועי בתים מבפנים (ותעשה זאת שוב גם השנה, בסופ״ש האחרון של מאי).
כעת היא חוזרת לשם כמנצחת, להציג תערוכה מעבודותיה על רקע בתי ילדותה. התערוכה תוצג במסגרת פסטיבל העיצוב ״טוב ויפה״, שמארגנת המעצבת והיזמת קרן שביט, בסופ״ש 19-21 במאי. בניגוד לדוכני מכירה של מעצבים ויוצרים מגוונים שיוצגו במסגרת הפסטיבל, תערוכתה של בש אינה מיועדת למכירה ישירה, והיא נעשית יותר כמחווה ליוצרת ולקשר המיוחד שלה למקום ההתרחשות.
תכשיטיה של בש רחוקים מהאסוציאציה המיידית שמעלה המילה ״תכשיט״. אמנם בחלקם משולבים זהב ואבנים יקרות, אך המאפיין המשמעותי שלהם הוא גודלם החריג, ונוכחותם הבלתי מצטנעת. ״זה לא בדיוק תכשיט, זו אמנות לבישה״, היא מגדירה.
שרשראות ענק, חרוזים שכל אחד מהם בקוטר אגרוף, טבעות במשקל כבד, סיכות אקסטרוואגנטיות וצמידים בעלי נפח ונוכחות חריגה. ברובם מדובר בפריטים עתירי עבודה – שעות של סריגה, שזירה, צורפות, חריזה וקשירה, מושקעות בכל אחת מהיצירות. כל פרט נצבע בנפרד, במספר שכבות ודוגמאות, ועובר טיפול משמר במידת הצורך, במקרה של פירות וזרעונים מן הטבע, לדוגמה.
בש למדה אמנות במדרשה ובהמשך פיתחה קריירה מוזיקלית כזמרת קלאסית. היא הגיעה לראשונה לניו יורק – לפני כ-30 שנה – במלגה של קרן התרבות אמריקה ישראל, ושם שגשגה תחילה בתחום המוזיקלי ולאחר מכן כתכשיטנית אמנותית. את התכשיטים החלה ליצור קודם כל עבור עצמה, אולם עד מהרה הגיעו פידבקים נרגשים מהסביבה, והיא נמשכה לפתח את התחביב לכיוון מקצועי יותר.
״אנשים היו עוצרים אותי ברחוב, פונים אליי באוטובוס, ועד היום כמה מלקוחותיי הטובים ביותר הם כאלה שנתקלתי בהם במקרה״, היא מספרת. ״נכנסתי יום אחד לגלריה לתכשיטים (שכבר לא קיימת) במדיסון אבניו, והבעלים מיד שאל מנין התכשיט שאני עונדת. כשאמרתי שזו עבודה שלי הוא ביקש שאחזור למחרת עם כל מה שיש לי״, והשאר, כמו שאומרים – היסטוריה.
אחד המפגשים המקריים הללו היו עם אוצר ניו יורקי, שהכיר לה בית ספר מיוחד שבו למדה במשך שלוש שנים טכניקות צורפות עתיקות, מתרבויות שונות בעולם. בהמשך נוצר קשר פורה עם גלריה Kentshire לעתיקות ולתכשיטים, שמוכרת את עבודותיה בין היתר בחנויות יוקרה כמו ברגדורף גודמן.
״עם השנים המצאתי טכניקות משלי, כי אני אוהבת להשתולל. כל פריט חייב להיות עשוי בגימור מושלם, חייב להיות עמיד וחייב להיות נוח״. מחיר ההתכשיטים יכול להגיע לאלפי דולרים לפריט, והלקוחות שמתמסרות לקו הייחודי והבלתי מתפשר של בש לא ישמחו לראות את אותו הדבר אצל מישהי אחרת. זהו אחד מסודות ההצלחה של עבודותיה – הן חד פעמיות ובעלות נוכחות בלתי נשכחת. בין הקונות של תכשיטיה יש נשות חברה וסלבריטאיות מניו יורק ומלונדון וגם כמה נסיכות מאמירויות המפרץ, מסעודיה ומירדן.
״אני נרתעת ממאסה ותמיד עובדת אחד אחד״ היא אומרת. ״כשפנו אליי בבקשות לעשות משהו יותר מסחרי ויותר נגיש ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל פשוט נאטמתי. זה משהו שאין לי. אולי לא אהיה עשירה אבל זו האמנות שלי״.
פסטיבל ״טוב ויפה״ הוא הפנינג ראשון מסוגו המתקיים בתחומי חוות השומר בפארק אריאל שרון. הוא יכלול תערוכות אמנות, מפגשי השראה, דוכני מכירה של עיצוב ויצירה ישראלית, דוכני אוכל ומתחמי פעילות לילדים.
