חן תמיר: אפילו אני לא ממש מבינה איך חלק מהעבודות נוצרו

Yuval:

בוקר טוב חן, מה שלומך?

Chen:

תודה רבה. שלומי טוב. ושלומך?

Yuval:

גם, לא רע בכלל. החום הזה אמנם לא בשבילי, אבל זה לגמרי צרות פריוויליגיות, ודאי שכל עוד אני צמוד למזגן… בואי נדבר על מעידות בעמק המוזרוּת, התערוכה שאצרת במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. נראה לי שצריך קודם כל להגיד משהו על השם, לא?

Chen:

כן. ״עמק המוזרות״ הוא מושג משנות ה־70 שמתאר את התחושה המטרידה שמעוררים אנדרואידים (רובוטים דמויי־אדם) או ייצוגים אודיו־ויזואליים של אנשים הדומים לבני אדם, ובכל זאת אינם ריאליסטיים או משכנעים די הצורך. זה מתייחס לדיסוננס שאני גוררת אותו קצת קדימה לדבר על הדימוי (הממוחשב) היום

חן תמיר. צילום: נועה יפה

Yuval:

ועכשיו את מכניסה לדיון הזה גם את פרקטיקת הפיסול, שזה מעניין בהתחשב להקשר הפיזי שלה

Chen:

לגמרי. בתערוכה יש את כל המדיומים: כמובן שווידאו אך גם ציור, פיסול וצילום, וכולם מאתגרים את התפיסה הרגילה של המדיום. כלומר, צילום הוא לא באמת צילום עם מצלמה והדפסה וזהו. כל הקווים מטושטשים ואמנים היום משתמשים בכלים חדשים שמאתגרים את הסיווג המדיומלי המסורתי

Yuval:

אבל זה נכון גם בלי קשר לאותה תחושה מטרידה של רובוטים. מה החיבור שאת מנסה לעשות בתערוכה? איזה קשרים את רוצה ליצור?

Chen:

אני לא מדברת על רובוטים, אלא על יצוג. הנוף הוויזואלי שלנו היום מורכב למדי מדימויים שנעשו על ידי מחשבים, לא על ידי אנשים, ואפילו לא על ידי מצלמות במובן הרגיל. התוצאה היא אסתטיקה חדשה שחודרת לשדה האמנות, אבל זה בכל מקום

Yuval:

ברור, לא התכוונתי לרובוטים בהכרח אלא לתחושה המטרידה: איך אותה תחושה מוזרה באה לידי ביטוי באמנות? אולי תתני כמה דוגמאות מהתערוכה?

Chen:

בשמחה. לדוגמה, צעיר ממגדלנסברג (Jüngling vom Magdalensberg) של אוליבר לאריק, אמן שהציג תערוכת יחיד בסי.סי.איי ב־2015. זה עותק של פסל ברונזה רומי עתיק של נער, אך פה הפסל עשוי בהדפס תלת־ממדי, או ליתר דיוק סטריאוליתוגרפיה ודבקוק לייזר סלקטיבי (במקום גילוף) מחומרים סינתטיים שאין לי מושג אפילו מהם. הדמות חצוייה לחלקים כמו טלאים, משהו שמדבר על ריבוי ויזואלי וחומרי עכשווי.

אוליבר לאריק, צעיר ממגדלנסברג (מימין)

כרמי דרור, X

עוד דוגמה היא העבודה של כרמי דרור. הדימוי שיצרה נוצר בשילוב של צילום וסריקה בטכניקת פוטוגרמטריה (photogrammetry), שבאמצעותה סורקים מבנים או אוביקטים דוממים מכמה זוויות, ומייצרים תמונות רבות של אותו אוביקט. תוכנת המחשב מצליבה את כל נקודות ההשקה של התמונות וכך מייצרת מודל תלת־ממדי. התוצר נקרא ״ענן נקודות״ (point cloud): הנקודות המרכיבות את הדימויים אינן פיקסלים, אלא נקודות השקה בין לפחות שתי תמונות מוצלבות

Yuval:

מעניין

Chen:

ומהצטלבות זו נגזרת כותרת העבודה: X. מכיוון שדרור לא הפעילה את הטכניקה הזאת על אוביקט דומם אלא על קבוצת אנשים, תזוזות קטנות כמו נשימות גרמו לאי־שלמות של ההצטלבות ול״התפרקות״ הדימוי. הוא דומה לצילום אנלוגי בחשיפה ארוכה או לתצלומים מראשית ימי הצילום, אך גם מזכיר גליצ׳ים בדימויים דיגיטליים, שבהם דמויות ״קופאות״ או מצטלבות זו עם זו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מעבר לפיזיקה של הדימוי, ישנו גם העניין בפיזיקה של בני אדם. דרור מבטאת עיקרון פיזיקלי: במהותו של דבר אנו עשויים מחלקיקים המצויים בתנועה מתמדת. ובמובן מסוים, אנו מורכבים מהחברה שלנו: אנו חלק מהסובבים אותנו, והם חלק מאיתנו. בדימוי זה, כמה דמויות הופכות לגוף אחד המורכב ובה בעת מתפרק

Yuval:

עוד דוגמה!

Chen:

אמנית אחרת, רוני קרפיול, יצרה גם עבודת וידאו וגם פסל. עבודת הווידאו עוסקת בהווה ובעתיד של השימושים במידע המושג בנתיחות שלאחר המוות. בווידאו מככב ״אשף התקנה״ בדומה לזה הקיים במחשבים אישיים, המפרט תהליך ״חניטה״ שמשתמש בנתונים האישיים שנותרו לאחר מות הבעלים, ובמובן מסוים מקנה להם חיי נצח. דוגמה אחת לכך היא האופן שבו פייסבוק הופך את דפי הפרופיל של מנויים שהלכו לעולמם לדפי זיכרון וגם סוחר בנתונים שלהם או מוכר אותם לחברות אחרות.

רוני קרפיול, אברא כדברא

המוטיב החזותי העובר כחוט השני בעבודה כולה עוצב בהשראת מסיכת המוות המפורסמת מזהב של מלך מיקנה אגממנון (1500 לפני הספירה), שכאן מתווספים לה כיסים ובליטות בהתאם לתנודות המידע השונות. הפסל מצביע על הווידאו, ונעשה בהשראת מוטיב אחר המופיע בווידאו – היבריד של יד אנושית קטועה ושלט־רחק של Vive Virtual Reality. הוא נוצר בהשראת ״ידיים וירטואליות״ המוקצות לשחקנים במשחקי וידאו ומרמז ליכולת להתקיים כגוף ללא גוף בעולם הווירטואלי

Yuval:

אז אני רוצה לשאול על האסטתיקה החדשה הזו: איך היית מאפיינת אותה? מתארת אותה?

Chen:

זו שאלה קשה. אני מביאה את העבודות בתערוכה להעיד על זה, אבל בגדול הייתי אומרת שהיא ״רבת פנים״ או עוסקת בריבוי: ריבוי של דימויים בתוך דימויים, ריבוי של חומרים וריבוי של טקסטורות, משטחים ומרקמים

Yuval:

אין לך תחושה לפעמים שהטכנולוגיה קצת משתלטת על האסתטיקה? שההיקסמות מהטכנולוגיה של האמנים או האקספרימנטליות מרחיקה את הקהל מהעבודה?

Chen:

לפעמים, אבל לפעמים זה ההפך: זה כל כך מפתה! יש לדוגמה ריפרור לאנימציה, למשחקי וידאו, לסרטים בנויים על אפקטים גרפיים – כל אלה הם ״מדיומים חמים״ כמו שמרשל מקלוהן היה קורא להם, כלומר הם משתלטים לנו על החושים, מהפנטים אותנו (או את רובנו). התערוכה פחות מתעסקת בזרם שנקרא ״נט ארט״ או ״אמנות הרשת״ שבוחנת מחשבים, תוכנות מחשב ואת החלק היותר פורמלי או פיזי של טכנולוגיה. התערוכה, וזרם ה״פוסט אינטרנט״, מתמקדת יותר בהשפעותיה של הטכנולוגיה על חיי היום־יום ובמיוחד בתרבות החזותית שלה

Yuval:

עד כמה אם כך חשוב לך / לאמנים שנבין את העבודה? את האופן שבו היא נוצרה?

Chen:

זה תלוי בעבודה ובאמן, אבל לרוב לא הייתי אומרת שזה כזה חשוב. אפילו אני לא ממש מבינה איך חלק מהעבודות נוצרו, או לפחות אני לא יורדת לפרטי פרטים של תוכנות מחשב או חומרים מסויימים. יותר חשוב התוכן, הדימוי, הסיפור…

Yuval:

יפה! אז שאלה אחרונה: מה הדבר הכי חשוב לך שיקרה לקהל שיגיע לתערוכה: בזמן הביקור, אחרי? איזו חוויה את והאמנים מזמנים לו?

Chen:

אני חושבת שכמעט עם כל תערוכה, התקווה היא שהצופה ת/יצא מהתערוכה עם עיניים קצת יותר פקוחות ואוזניים קצת יותר קשובות וטיפה יותר רגישות לסביבה שלה, לעולם שלנו

Yuval:

הלוואי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Chen:

הייתי מציינת גם מחשבה על מחוברות: מה הקשר שלנו לאחרים, לסביבה, ואיך האינטרנט נותן לנו להיות מושפעים מהסובבים אותנו? מהעולם הגדול? למרות התרבות ההיפר־אינדיבידואלית שלנו, העידן שלנו מורכב ממחוברות לאחר. בכלל טכנולוגיה היא עשייה משותפת, של דורי־דורות של עבודה והמצאות ויצירה. וכל אחד ואחת מאיתנו תורמ/ת לה ומעוצב/ת על ידיה