פרויקט 48 מחול, שנכנס השנה לשנתו השביעית, הוא סוג של בליינד דייט מחולי. במסגרתו אני מזמינה כוריאוגרפים, רקדנים, ויוצרים מתחומי אמנות שונים למרתון בזק, שבו בשני סבבים של 24 שעות בלבד, הם ייצרו יצירות מחול חדשות לבמה שיעלו בפני קהל לצמד ערבים חד־פעמיים.
תהליך היצירה הלא־שגרתי הזה מתחיל בהגרלה, שקובעת את האנסמבלים היצירתיים שיעבדו יחד. האנסמבלים האקראיים הללו כוללים הרבה פעמים אנשים שמעולם לא עבדו זה עם זו, אולי מגיעים מאסכולות שונות ומדרכי פעולה ויצירה שונות. כאן דרכיהם מצטלבות לפתע, וביממה אחת אינטנסיבית ומלאת אדרנלין במיוחד הם מתערבבים, רעיונותיהם מתנגשים ומתמזגים, והתוצרים האמנותיים (והבין־אישיים) הם בלתי צפויים ורעננים מאין כמוהם.
דנה רוטנברג. צילום: זוהר ראלט
כל האנסמבלים מתבקשים להגיב לרפרנס אחד משותף – קטע וידאו קצר. בשש המהדורות הקודמות מנעד הרפרנסים הרחב כלל יצירות אמנות קנוניות, נאומים פוליטיים, סרטונים ויראליים ועוד כיד הדמיון הטובה. בתחילת כל מופע מוקרן הקטע גם לקהל, ומהווה עבורו את נקודת המוצא לצפייה בעבודות. בתום המופע הראשון, נערכת הגרלה שניה חיה מול הקהל בה כל השמות חוזרים אל הכובע ומוצאים מחדש: אותם אמנים מיוזעים, בהרכבים חדשים. מן הבמה אנחנו מזנקים חזרה אל הסטודיו לחזרות נוספות לקראת הסבב הבא, שיסתיים בהופעה חיה למחרת.
כפי שחוקי המשחק הרגילים נשברים בפרויקט, כך גם קירות הסטודיו, שבימים כתיקונם הוא חלל הרמטי סגור ומסוגר: כל החזרות של הפרויקט מצולמות ומשודרות בסטרימינג כך שאפשר להציץ לתוך חללי הסטודיו ולראות את העבודות קורמות עור וגידים.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
כשהתחלתי את הפרויקט לפני שבע שנים, שאבתי את השראתי מפרויקט דומה בתחום התיאטרון (14/48 ביוזמתו וניהולו האמנותי של רועי מליח־רשף). שם ראיתי לנגד עיניי איך שחקנים ושחקניות שאני מכירה היטב הופכים את עורם היצירתי כשהם נזרקים לתוך תפקיד שלא נתפר למידותיהם. ראיתי כיצד הם מגלים בעצמם (והעולם מגלה בהם) יכולות משחקיות שלא נדרשו מהם עד כה, כיוון שרוב הזמן, מטבע הדברים, כל דמות כתובה מחפשת לה טייפ־קאסט שיגלם אותה.
גם בעולם המחול, אז חשתי, אנחנו ממהרים להגדיר את עצמנו, ומנעד יכולותינו לעיתים מוגבל על ידי ההזדמנויות האמנותיות הנקרות בדרכנו. אנחנו ממהרים לזהות בעצמנו חוזקה כזו או אחרת מהתנסויות קודמות, ונעים לנו לשחזר את התחושה הטובה של ״את זה אני יודעת שאני יודעת״.
פרויקט 48 מאפשר לאמנים לצאת מאזורי הנוחות היצירתיים שלהם ולו לרגע, ולהתנסות בחוויות חדשות. במופעים החיים בתום כל יממה, הקהל ממש יכול לחוש את אותה ראשוניות של רגע הגילוי של מחוזות חדשים, ואת החד־פעמיות שמאפשרת לזה לקרות. זה לא דומה למה שאנחנו מכירים. אותו ליטוש אינסופי שאנחנו שוקדים עליו בתהליכים יצירתיים ארוכי־טווח, מפנה את מקומו לקפיצות ראש אמיצות אל הבלתי נודע, ולהיות חלק מזה זו זכות אדירה ובלתי ניתנת לשחזור, לצופים ולמשתתפים כאחד.
אחת מגאוותיי היא שלאורך שנות הפרויקט נולדו שיתופי פעולה שספק אם היו מתאפשרים אלמלא אותו אלמנט עיוור של הפגישה. גאוותי השניה היא גילוי הכוח הטמון במימוש היכולת שלנו להתקבץ, to come together כמאמר הביטלס, סביב מטרה משותפת, ואלה ימים חשובים לתרגל את היכולת הזו. אנחנו נדרשים לה, ונמשיך להידרש לה בתקופה הקרובה – כאמנים וכאזרחים.
לצד המירוץ היומיומי השואב, האישי, לצד היעדים האינדיבידואליים שאנחנו חותרים אליהם ללא לאות, לצד העולם העשיר שאנחנו מקיימים איש איש לחוד, יש גם אופציה של ״יחד״ וזו חזקה ועוצמתית מסך כל מרכיביה. הכוח היצירתי הפועם בקבוצה של כ־40 אמנים שמתכנסים יחד הוא אדיר, לכך גם נמזגים שיתופי הפעולה הרחבים שמאפשרים הפקת פרויקט כזה, שגם הם לא מובנים מאליהם: להקת המחול בת־שבע שמארחת את הפרויקט זו השנה הרביעית, מרכז האמנויות ביכורי העתים שנותן בית לכל החזרות, ואני כאוצרת. וכשכל אלה נוגעים ובוחשים יחד בתכנים אמנותיים רלוונטיים, ולעיתים אף נפיצים, משהו זז בעולם.
פרויקט 48 מחול יתקיים בין התאריכים 1-2 באוגוסט במרכז סוזן דלל בתל אביב.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post דנה רוטנברג // פרויקט 48 מחול appeared first on מגזין פורטפוליו.
