את התואר הראשון עשיתי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בלימודים התמקדתי באיור ובאנימציה ולאחר סיום הלימודים עבדתי כפרילנסרית על פרוייקטים לחברות כמו גוגל וסי.אן.אן. החוויה הפיזית והרגשית שלי כפרילנסרית לא הייתה פשוטה: עבודה ממושכת מול מסך ותלישות מסוימת שמתלווה לעבודה שכזו, יצירתית ככל שתהיה, נתנו את אותותיהן. אחרי כמה שנים של עבודה הרגשתי שאני זקוקה לתקופה של עשייה חופשית, במנותק משיקולים כלכליים ובתוך הקשר מאתגר ודינמי שיאפשר לי להתפתח.
ה־RCA היה בתודעה שלי תקופה די ארוכה. כבר בזמן בצלאל התעניינתי בעבודות שיצאו משם, בעיקר מאנימציה ומפרינט. אחרי בצלאל, בנוסף לעבודה כפרילנסרית, עבדתי על סדרה של הדפסים בסדנת ההדפס בירושלים במסגרת מלגת אמן צעיר. זו הייתה חוויה משמעותית שהשפיעה על הבחירה שלי במחלקה להדפס ב־RCA.
חן וינר. צילום: כרמל רובינשטיין
פרויקט הגמר
סדנת הדפס היא מקום שאני מרגישה בו מאוד בנוח. ההיסטוריה של הדפס שזורה בחיי היום־יום, זה מדיום שנמצא בתווך שבין תקשורת לאמנות וזו נקודת מוצא שיכולתי להתחבר אליה. המבנה המחלקתי של ה־RCA מאפשר התעמקות והתמקצעות טכנית ותיאורטית במדיום ספציפי, יחד עם איזו נזילות בין המחלקות שמייצרת שיח ותנועה מתמדת בין המדיומים השונים. כך יצא שבסופו של דבר פרויקט הגמר שלי לא כלל הדפסים, אבל החשיבה על הדפס ביחס למגע, כעדות למפגש וכסימן אינדקסלי, השפיעה על העשייה שלי.
פרויקט הגמר שלי הוא מיצב פיסולי, תוצר של תקופה ממושכת של התנסות אינטנסיבית עם חומרים בסטודיו. המיצב כולל תצורות שונות של נייר: עבודת רצפה ואוביקטים שעשויים מעיסת נייר ועבודה תלויה שעשויה מנייר טואלט צבוע. העבודה היא תוצאה של מפגש פיזי ישיר עם חומרים ובמובן הזה אין לה משמעות שתבועה בשפה או בנרטיב. יש בה כוונה לתעדף את הגוף ואת ההפשטה של החוויה הגופנית על פני ההבעה הליניארית והמובנית של השפה. ה״תופעות״ שהחומר מציג הן תופעות בסיסיות כמו מעבר והשתנות של צבע, התפוררות, ביתור של חומר לשניים וכו׳. יש הרגשה כאילו הדברים נמצאו ולא נעשו, או שתמיד היו קיימים, אבל הם לחלוטין בנויים ואף באופן די סיסטמטי ומוקפד.
לונדון
בשנה הראשונה ללימודים חילקתי את זמני בין עבודה בסדנה לבין כתיבת התזה, שעסקה במורשת של בודהיזם באמנות מודרנית ועכשווית. התנסיתי בטכניקות הדפס כמו ליתוגרפיה, תחריט, ציאנוטייפ ומונוטייפ, והמשכתי לעשות אנימציה (ידנית) ולחשוב על הקשרים שבינה לבין הדפס. במהותן, העבודות שיצרתי (וגם התזה שכתבתי) סבבו סביב החוויה הפיזית והכמעט פרה־שפתית של להיות בעולם. במהלך השנה השנייה החל תהליך של מעבר מדו־ממד לתלת־ממד, מדימוי לחומר. העשייה שלי מאוד השתנתה וקיבלה אופי הרבה יותר חומרי ומרחבי.
הלימודים ב־RCA היו מורכבים ולא חפים מחיכוכים. מוזר ככל שזה נשמע, גם בית ספר לאמנות כמו ה־RCA מבוסס על מחקר כאילו שהוא אקדמיה למדעים ומאוד דוחף את הסטודנטים ל־Research based Art. הרציונליזציה של תהליך היצירה באקדמיה הוא משהו שלא השלמתי איתו. יחד עם זאת, בית הספר הוא אורגניזם דינמי ויש בו כל מני זרמים, ומקורות אדירים של ידע חומרי, תיאורטי ואנושי שכל הזמן הפתיעו ואתגרו אותי. אני מאוד שמחה על ההזדמנות שניתנה לי.
עתידות
אני מתכננת להישאר בלונדון בעתיד הקרוב, וכרגע עובדת על תערוכה קבוצתית עם חברות מה־RCA שאמורה להיפתח בספטמבר ב־Lewisham Art House. יש כל מני אפשרויות בפתח אבל עוד מוקדם לדעת לאן הדברים יתפתחו. חוץ מזה, כרמל רובינשטיין – מעצבת, צלמת מדהימה וגם חברה טובה – ביקרה אותי בלונדון לקראת תערוכת הגמר. כרמל עושה מגזין תיעודי על אנשים ובאה ללונדון לדבר ולצלם אותי לקראת הגיליון הראשון שיהיה עלי ועל ארט הנדלר בטייט מודרן. המגזין מתעד אנשים ברגעי המפגש איתם – איתי זה היה בעיקר סביב החיים בלונדון וההכנות לתערוכה, אבל מדובר בשיחה זורמת ולא ערוכה, כך שנוצר הרכב ייחודי של נושאים. הגיליון הראשון ייצא בחודשים הקרובים.
The post RCA 2019 // חן וינר appeared first on מגזין פורטפוליו.
