״אלי גור אריה הוא אסכולה בפני עצמה ונבדל מאמנים ישראלים אחרים בשימוש שהוא עושה בעתיד כדי לדבר על ההווה. הוא משתמש בסוגה של המדע הדמיוני, בייחוד ברעיונות הנוגעים לסיפורי סוף העולם של ספרות זו ובחזונות פוסט אפוקליפטיים״, כותבת האוצרת דורית לויטה הרטן, לקראת תערוכת היחיד של גור אריה ״מנועי צמיחה״, שתיפתח במוזיאון תל אביב ב-18.5.
בעבודותיו של גור אריה מתקיימת האפשרות המחרידה של אירוע אפוקליפטי, הנובעת מאופן התייחסותנו למערכות אקולוגיות קיימות, ומשיטתיות ההרס שגורמות חברות שלמות למרקמים ביולוגיים, אקולוגיים וגיאוגרפיים, עד כדי חורבן מוחלט. עבודותיו של גור אריה הן בבחינת הצעות של הישרדות בעולם פוסט־אפוקליפטי. לשם כך הוא בונה מערכות סגורות, מכניות בטבען, ויוצר אפשרויות, מוטציות ואסטרטגיות של הצלה. הצעות הצלה אלה נעות, מבחינת מיקומן האסתטי, בין הסוריאליזם להיפר־ריאליזם, אבל שייכות גם למסורת עתיקה יותר, שרואה בהיברידי מקום פנטסטי, מקום שבו האורגני והמכני יוצרים חלל שלישי.
שם התערוכה, ״מנועי צמיחה״, מתייחס – חרף הצליל האורגני שלו – דווקא למונח מתחום הכלכלה, ומציין את האמצעים והמנגנונים המייצרים דחיפה לצמיחה כלכלית. רעיון הצמיחה מרכזי לשיטה הקפיטליסטית ונתון לביקורת מתנגדיה. בהקשר של התערוכה הנוכחית, מנועי צמיחה אינם מטפורה, אלא תכלית הקיום של הסביבות, של חפצי האמנות ושל ההיברידים של גור אריה, בבחינת מנועי האל המופיעים לאחר הקטסטרופה כדי ליצור עולם אמיץ וחדש.
