הסטודיו שלי, Wonderful Warehouse, הוא סטודיו לאמנות ודפוס משי, שבו אני פועלת יום־יום על קו התפר שבין עולם האמנות לעולם העיצוב. אני מייצרת ומוכרת עבודות אמנות במהדורות מוגבלות, מודפסות בדפוס משי על נייר, ללקוחות פרטיים, אדריכלים ומעצבי פנים.
ההיסטוריה הפרטית שלי נעה ללא הפסקה בין עולם האמנות לעולם העיצוב, והמפגש ביניהם הוא המקום הנכון בעבורי, זה שמוליד כל פעם מחדש את הצורך ליצור דברים מאפס. התחנכתי וגדלתי על ברכי עולם האמנות, כסטודנטית לאמנות פלסטית בתואר הראשון והשני של בצלאל. חקרתי, למדתי, יצרתי, התבלבלתי, קיבלתי ביקורות נוקבות, ירקתי דם…הבנתי מהו תהליך היצירה, מהו אותו דבר חמקמק שנקרא ״אמנות״, ועד כמה קשה ומייסרת הדרך אליו.
יאיר גרבוז אמר פעם, שהאקדמיה לאמנות מתאכזרת אליך עד שאת לומדת להתאכזר לעצמך, וזה כל כך נכון. אבל אחרי כל הסבל, החיפושים, הנפילות והתהיות, מגיע הרגע שבו את מפסיקה להיאבק, ומצליחה ליצור משהו נקי, ראשוני, חי. עם כל האהבה שלי לעולם האמנות, משהו בקצב, ב״השתבללות״ בסטודיו, באורח החיים של אמנית מן המניין, לא הסתדר לי. אופנה תמיד סקרנה והעסיקה אותי, והדגדוג הזה הלך והתחזק ככל שנקפו השנים של אחרי האקדמיה.
אחרי שנפלה בליבי ההחלטה, למדתי שנה אינטנסיבית בשנקר שבה רכשתי את הבסיס ההכרחי לעיצוב אופנה, ויצאתי לדרך. הקמתי מותג אופנה, ״אווה מנדלבאום״ שמו, ובמשך שמונה שנים סוערות חייתי כמעצבת אופנה, עיצבתי קולקציות, ניהלתי תהליכי ייצור, מכרתי את הבגדים שלי בבוטיקים רבים בארץ ובעולם… ולאט לאט התחלתי לאבד את עצמי. יצרתי מפלצת שרעבה לפריטים מסחריים. הריחוק מהדימויים, מהעולם הגרפי, החל לתת את אותותיו ואיבדתי את הרצון שלי ליצור.
ושוב, כמו שהחיים תמיד מלמדים, הכול מעגלי ומחזורי: חזרתי למקורות, אך הפעם לאחר שהות ממושכת תחת שני הכובעים – זה של המעצבת וזה של האמנית. בגלגול הזה, הייתי מאוד מפוכחת. ידעתי מהי היצירה ומהו המסחר, ראיתי את ההבדלים בין העולמות בצלילות שלא הייתה לי לפני כן, ולקחתי לעצמי בחוצפה גמורה רק את מה שאהבתי בשניהם: את חדוות היצירה, את הצבע הגולמי, הדימויים היפים, הקצב הגבוה, הקשר עם הלקוחות…
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
חקרתי, למדתי והתמחיתי בטכניקת דפוס המשי המסורתית, מלאכה קסומה ועתיקת יומין שמאפשרת לי לשלב בין כל העולמות: רישום, ציור, ועיבוד ממוחשב. זו טכניקה נהדרת שנותנת לי את החופש והאפשרות לייצר עבודות אמנות מקוריות במהדורות מוגבלות. אני מאמינה בפריטים שמתקשרים, שמביאים רגישות, נינוחות, מינימליזם ויופי אל תוך חלל שבו חיים ועובדים אנשים. אני מאמינה ביצירה שמתחילה כאקט של אמנות, והופכת בטבעיות לעיצוב דרך דיאלוג מתמיד עם מגמות אופנתיות ועם עולם העיצוב והאופנה.
אני מאוד מחוברת לדופק של הכאן והעכשיו. אני צוברת השראות מהעולמות שמקיפים אותי: משיטוט באתרי עיצוב ואופנה, דרך תרבות רחוב ועד להשפעות מהאמנות הקלאסית והמודרנית, מיוון העתיקה דרך מאטיס ועד לאמנות עכשווית. לדוגמה, בעבודות Vases Assembly ו־Catching a deer, הפלטה של צבעי האדמה ו־nude שבה אני נתקלת בכל שיטוט באתרי עיצוב ואופנה, פוגשת דמויות ספק קלאסיות ספק שבטיות מציורי קיר עתיקים, וכדים שמוצבים בסידור ״טבע דומם״ אופייני: מינימליסטיים, מונחים באופן אקראי למראה וצפים בחלל לבן, הם מגלמים בתוכם את המפגש היומיומי בין עולם העיצוב לעולם האמנות בסטודיו.
״Farm to Table״ הוא עיקרון שמנחה אותי בכל מה שאני עושה; הסטודיו שלי הוא מעין ״חנות מפעל״ עכשווית, שבה מתרחש תהליך הייצור והמכירה מ א׳ ועד ת׳. אני נמצאת בלב ליבו של הכאוס התל אביבי, בשוק לוינסקי, בין מכולות סיטונאיות, חנויות תבלינים ומסעדות פרסיות. שם אני מתכננת, רושמת, מערבבת צבע, מדפיסה, מנקה, מארחת לקוחות, חולמת ומנמנמת על הפוף… כך היום שלי נראה. וכך קו התפר בין אמנות ועיצוב הפך לבית אמיתי, שבו מצאתי את המקום שלי: מקום של נוחות וביטחון, סערות, לבטים, כישלונות והצלחות…
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post נעם צוקר // Wonderful Warehouse appeared first on מגזין פורטפוליו.
