גיא רז: גם הים הוא פוליטי

שלום גיא מה שלומך?

שלומי בעומס יתר – שבוע שעבר פתיחת תערוכת ״הים של תל אביב״ ושבוע הבא תערוכה בפולין

הו! ואני חשבתי שביולי נוסעים לחופש… או לפחות לים של תל אביב

טסים מעל הים של תל אביב ומביטים אל מושא תערוכתך מלמעלה

אתה בדיוק מסיים שנה ראשונה בתפקידך כאוצר הצילום של מוזיאון ארץ ישראל. ואחרי שנים לא מעטות של עבודת אוצרות – תוכל לומר מה נשתנה השנה?

מה שהשתנה השנה זה שלאחר עשרים שנה שאני אוצר תערוכות צילום בארץ, בעולם ובמוזיאון הארץ כעצמאי – השנה אני לראשונה עובד בחצי משרה (כשכיר) בתוך מוזיאון ציבורי בארץ

שזה נותן איזה שקט יחסי, תחושת בית? מאפשר לעשות תהליכים ארוכי טווח?

זה בעיקר נותן כרגע הכרה בתהליך שעשיתי כעצמאי ואני מקווה שבעתיד הקרוב, לאחר שנת התאקלמות במערכת נוכל להתחיל לכוון רחוק יותר אל היעד של הקמת ״הבית לצילום״ בארץ במוזיאון ארץ ישראל.

נשמע טוב. אז בוא נדבר רגע על התערוכה: הים של תל אביב. אתה אומר עליו שהפך למותג מנצח – ובכל זאת, הים אותו ים… לאן אתה מכוון את המבט של הצופה?

מבחינתי המותג הוא כלפי חוץ – מה העיר וממתגיה מסמנים לנו ולעולם התיירות – תכלס המבקרים בתערוכה מבינים שהתערוכה נסובה על שלושה צירים מרכזיים: ההיסטוריה של הצילום, ההיסטוריה של הים של תל אביב ועל ה״מקף״ שמפריד בין תל אביב ליפו

בסופו של הטקסט שלי בקטלוג (שייצא בקרוב) הקורא/צופה מוזמן להתבונן פנימה – אל עצמו ועל עצמו בתוך החברה בישראל

צילום: אלכס פרפורי, 2018

בית קפה גלי אביב, "הקזינו", 1925 לערך. צלם: אברהם סוסקין, אוסף מוזיאון ארץ ישראל

צילום: יגאל שם טוב, 1979-80

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בוא נתעכב על החלק האחרון. אני מנצלת את שיחתנו כדי לעקוב אחר קו המחשבה שלך. גם התבוננות עצמית, גם התבוננות על העיר במבט רומנטי וגם התבוננות ביקורתית בפערים ובפוליטיקה שבין תל אביב ליפו – זו הצהרת כוונות מאוד מורכבת. הצופים יוצאים עם חיוך נוסטלגי או בהנהון של הבנה?

אני מכוון לכך שהצופים יצאו בתחושה הרבה פחות רומנטית ויותר בהכרה שבמפגש בין שפת הים לשפת הצילום – בעיקר זה העכשווי בארץ – ישנם רבדים פוליטיים רבים, ובהם פעולות של כיסוי וגילוי של הזיכרון של האחר. כמו גם תחושת מועקה – שאני כאוצר מעוניין להציג בתערוכה שכזו ב־2019 – יותר בכיוון של הנזיר מול הים ופחות מהמקום של הכיף והסטלבט

השלום עם הים של תל אביב־יפו נראה כבלתי אפשרי – כמות המחיקה של חוף הים עצמו היא במושגים של ״נכבה״ של הים. פארק צ׳רלס קלור, שנבנה על חורבות מנשיה ופארק מדרון יפו שנבנה על חוף עג׳מי, הצילומים ההיסטוריים מצביעים שפעם היה כאן חוף ים טבעי ו״רומנטי״

גיא רז. צילום: מ״ל

שריפת הספינה אלטלנה. צילום: הנס חיים פין, 1948

זו הייתה התחושה שקיבלתי מצפייה בחלק מהעבודות וקריאת הטקסט שלך. יש מצד אחד היכרות אינטימית עם הים ״שלנו״ ומצד שני פתאום רואים את הדברים באור אחר. משהו קצת מריר שמעיב על הרומנטיקה. בחרת מספר עוגנים היסטוריים, כמו שריפת אלטלנה, (יש גם את הגרלת הצדפים, נכון?) – שמטעינים את הים בדרמטיות. לכאורה זה הנושא הכי בנאלי ובפועל זו זירת התרחשות של דרמה בלתי פוסקת

הגרלת הצדפים הייתה בחולות ולא על שפת הים – תל אביב החלה כפרבר צפוני של יפו בחולות שהם היום רחוב הרצל ולמעשה ״עם הגב לים״ ורק מאוחר יותר הבינו ראשי העיר ופרנסיה את הצורך בגישה לים. אחד הצילומים ההיסטוריים בתערוכה הוא של בית הקפה ״גלי אביב״ – הקזינו –  שהיה במוצא הים המרכזי של תל אביב בשנות העשרים – ברחוב אלנבי – ודרכו ניתן ללמוד על היחס לשימור (המבנה נהרס כבר בשנות השלושים) ועל התכנון והאדריכלות ועל חסימת הים – דרך בתי המלון – הדולפינריום – המרינה – ועד סוכות המציל שנראות כמו מגדלי שמירה על הגבול היחיד בארץ שעליו אין ויכוח פוליטי – אכן דרמה בלתי פוסקת

יש איזו תחושה שנעשו טעויות על טעויות לאורך כל הדרך. אתה חושב שכעת אנחנו חיים יותר בשלום עם הים?

תפקיד האמנות זה להצביע ולשאול שאלות, בהקשרים סביבתיים, חברתיים ופוליטיים. השלום עם הים של תל אביב־יפו נראה כבלתי אפשרי – כמות המחיקה של חוף הים עצמו היא במושגים של ״נכבה״ של הים. לדוגמה: הים בצילומים שלפני פארק צ׳רלס קלור שנבנה על שרידי חורבות מנשיה ופארק מדרון יפו שנבנה על חוף עג׳מי מדרום לנמל יפו מצביעים שפעם היה כאן חוף ים והיום יש כאן גם בקטעים נוספים תהליכי מחיקה ודווקא ניכור אל מה שהיה פעם חוף ים טבעי ו״רומנטי״

והנה בכל זאת, הים הוא גאוות העיר והפיתוח הסביבתי שנעשה בשנים האחרונות יצר רצף אופקי לכל אורך החוף – 14 ק״מ מצפון תל ברוך ליפו. ותיכף נתגבר גם על שדה דב; נראה שחוף הים הוא מפלטם של ההולכים והרצים, והתיירים והמקומיים

הכול בעיני המתבונן. כמובן שישנם דברים יפים. בתערוכה מוצגות עבודות שצילמו אמני צילום ישראליים ברובם, והצבתם זה לצד זה מחדדת את נקודת המבט האמנותית וההומנית על הים הזה.

אבל מבחינתי התערוכה היא גם השתקפות של המקום והחברה בישראל בעיניהם של הצלמות והצלמים. יש לדוגמה עבודה של אסף מולכו מ־2005, שעוסקת ״במקף״ שיש בשם של העיר, בין תל אביב ליפו. הוא מציע לנתק את יפו מתל אביב. שחוף הים של תל אביב ימשיך דרומה דרך שדרות ירושלים. גם זאת פעולה עתידית אפשרית – גם חוף ים ארוך וגם ניתוק של ״בעיית השיבה״ הפלסטינית ליפו

יש גם עבודות שלך, לא נפרדת מהצילום בפועל

שתי העבודות שלי הן מהתערוכה ״סוכת מציל״ שהוצגה ב־2002. בעבודה מוצגות שתי סוכות מציל, מתל אביב ומעזה, והיא עוסקת בנושא שכבר ציינתי קודם – הים כקו גבול. סוכות המציל כמגדלי שמירה וסימני ריבונות, והאופק המשותף לשני העמים. כדאי לזכור שישנם פליטים רבים שחיים היום בעזה ונולדו ביפו. הזיכרון נודד עם הגלים

משפחות פלסטיניות מרמאללה בחוף הים. צילום: פליקס לופה, 2015

צילום: יגאל שם טוב, 1979-80

צלם: שמעון קורבמן, 1927

אני מתרשמת שזו גם הפוזיציה שממנה אתה יוצא למחקר – והיא משפיעה על הגישה של התערוכה לים כמוקד או כמראה שמשקפת את המציאות הפוליטית הישראלית. זה מעניין, כי את החלק של הקיטש והרומנטיקה אנחנו לוקחים כמובן מאליו

בתערוכה ישנן גם עבודות שעוסקות במיתולוגיה של הים: עבודת ״הלוויתן״ של מירב הימן ויוסי בן שושן, לצד צילום ״הלוויתן״ של יגאל שם טוב, ״הצהרה״ של יעל ברתנא שמסמנת את סלע אנדרומדה, פסל הקוף של צדוק בן דוד בצילום של גדי דגון, ועבודות נוספות.

יש צילומים העוסקים במגדר, דרך עבודות כמו ״המתרחץ״ של דגנית ברסט, ״החוף הנפרד״ של ליאורה ניימן, ״מצעד הגאווה״ של ליאור זיו ועוד. ודרך ציר מופשט בעבודות של שמעון לב, אסף עברון ושלמה נרינסקי בצילום מ־1912. בסופו של דבר אני מנסה להצביע גם על רצף היסטורי של העיסוק בים על ציר ההיסטוריה של הצילום המקומי. דין צילומי שמעון קורבמן כדין צילומי אלכס ליבק

ורגע לפני שנעבור נושא – היית מכניס לתערוכה גם את קו האופק הימי של סוגימוטו – או שהוא בכלל מסיפור אחר?

סוגימוטו בהקשר שלנו הוא אוטופיה, כמו רותקו בהקשר של הציור הישראלי. קו האופק של ים תל אביב / עזה יותר בוער לי להציג כרגע – וכבר 70 שנה – כדי שנוכל להגיע לרגע של נחת ושלווה מדיטטיבית. בני האדם כפרטים והרבדים השונים בחברה הישראלית והפלסטינית צריכים לעשות תיקון של קבלת השונה והאחר

אני מסכימה. לפני שניפרד כמה מילים על התערוכה בפולין? איפה היא ומה אתה עושה שם?

התערוכה בפולין היא פיתוח של מודל ורעיון ״הבית לצילום״ – לנייד ברחבי העולם צילום מקומי, כפי שעשיתי בשנים האחרונות בתערוכות של זולטן קלוגר בבודפשט או תערוכת ״הקיבוץ״ בסין. בפולין תוצג התערוכה שנושאה הוא הרקדנית רינה ניקובה (1898־1972) כפי שהיא משתקפת בראי ההיסטוריה של הצילום המקומי בשנים 1925־1972 דרך עיניהם של: צבי אורון, זולטן קלוגר, אנה ריבקין־בריק, נתן אקסלרוד ואחרים.

התערוכה הוצגה לפני כשנה ב״קוביה – בית ספר לאמנות״ בירושלים במסגרת ״מנופים״. ניקובה נולדה בביאליסטוק, והגלריה לאמנות שם מציגה אותה כגיבורת תרבות מקומית שהם לא מכירים. במהלך התחקיר שהם ערכו הגענו להעתק תעודת הלידה שלה ב 1898 וכך נוסף גם מידע לארכיון המחול בארץ.

העיסוק שלך בהיסטוריה של הצילום הוא גם סוג של שימור מידע תרבותי שהולך ונעלם. אתה מתרפק במידת מה על הצילום הישן (והטוב) של הצלמים הללו – הקלאסיקונים של המאה ה־20? כיף לעבוד עם החומר הזה?

אם להשיב בפראפרזה על ז׳ורז פרק  – הצילום אינו נוסטלגיה, הוא נקודת מוצא או מערכת צירים, שחוטי חיי יוכלו למשוך מהם את משמעותם

מאיר ויזלטיר בצילום של ורדי כהנא, 1995

The post גיא רז: גם הים הוא פוליטי appeared first on מגזין פורטפוליו.