נעם קלומק // מותר לגעת!
נעם קלומק מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל מנסה לשבור את המוסכמות וליצור מפגש שונה בין הצופה לעבודה. בפרויקט הגמר שלה אפשר היה לגעת, להזיז, להתערב ולשנות: לכל צד באוביקטים שיצרה מחומרי יציקה מגוונים יש אופי, מרקם, צבע והנחה שונים, והצופה חייב להיות פעיל. הצד הקמור נעים למגע, מונחת עליו גלזורה וצבעיו משתנים ועזים. כשכלל האלמנטים מונחים בכיוונו האוביקט נראה סגור, אין מעבר של אור. לעומת זאת הצד הקעור חשוף, נטול גלזורה, מחוספס ומונוכרומטי, אך כשמזיזים את האלמנטים לכיוונו מגלים מעבר של אור ומשחק של אור וצל. בזכות הנחת האלמנטים אחד על גבי השני נוצרה תגובת שרשרת מפתיעה, כזו שאפשר לשחק איתה עוד ועוד: כשפותחים או סוגרים אלמנט אחד, האלמנטים הסמוכים לו ייפתחו או ייסגרו גם כן.
נועם קלומק. צילום: סשה פליט
נועם קלומק. צילום: סשה פליט
סיון פאיס // בשלות
כשהיא משלבת טכניקות שונות בעבודה עם זכוכית כמו ״פט דה וור״ (אבקת זכוכית), הדפס רשת, פיוזינג וסלאמפינג, סיון פאיס מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל יצרה מופע מפעים ומרשים במיוחד של טבע דומם: התבוננות בין שני מצבים, ריקבון מול בשלות; מצבים מנוגדים המכילים ומוכלים זה בזה. פאיס אומרת ש״המקום החולה מכיל בתוכו עולם ומלואו של חיים חדשים, קרקע פורייה המאפשרת נביטה, המעוררת את המודעות לצורך בשינוי. מצד שני, אל מול הבריאות כשיא הבשלות, רגע ההגשמה, המקום השופע והמשגשג – רגע השיא מבשר שלאחריו תחל דעיכה והתכלות״.
סיון פאיס. צילום: דור קדמי
סיון פאיס. צילום: סשה פליט
ענבל יניב // In Sight Out
במהלך לימודיה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, ענבל יניב התמקדה בעיקר בזכוכית ובעבודת הניפוח החם. בפרויקט הגמר שלה היא איפשרה לזכוכית להנחות אותה, תוך שהיא שואבת השראה מהסביבה שבה היא חייה, בצד היער, וחשיפתה למדע הפרקטלים שאיפשר לה מבט קרוב יותר ומפורט יותר על הדימויים שבטבע. יניב יצרה מספר אוביקטים מרתקים ומעוררי סקרנות בצורה ביצתית בפרופורציות שונות ובגדלים שונים. בכל אחד ישנה בועה פנימית המעוטרת במנעד שנע בין דימויים לציורים מופשטים ופיגורטיביים. הבועה הפנימית מכוסה בשכבה עבה של זכוכית שקופה. על פני השטח של כל ביצה נחצב עיטור שונה החודר לעומק השכבה החיצונית, דבר היוצר עומקים שונים על פני השטח ואזורים שחלקם חושפים וחלקם מסתירים את המתרחש בפנים.
ענבל יניב. צילום: סשה פליט
ענבל יניב. צילום: דור קדמי
מאי גלילי // זהב אדמה
״צבעוניות מטאלית וזהובה היא מסע החיפוש שלי בעקבות אוצר שנעלם״, אומרת מאי גלילי מהמחלקה לקרמיקה במכון לאמנויות בתל־חי, שחקרה את הלאסטר, טכניקה מסורתית להשגת זיגוג מתכת אצילי ללא השימוש במתכות האציליות. הלאסטרים הראשונים פותחו במאה התשיעית במסופוטמיה; הידע נדד באיטיות לצפון אפריקה ולבסוף לחלקים שונים באירופה. עם השנים הטכניקה נעלמה, אבל חזרה באופן מצומצם במאה ה־19. האוביקטים שהציגה גלילי נולדו מתוך תהליכי יצירה קודמים שלה, והיא עדיין מוצאת את עצמה ״המומה מול הברק שנוצר: כל כך הרבה משתנים, חלקם עדיין סוד בעבורי, נדרשים על מנת ליצור לאסטר, וכל פעם זה בגדר נס אישי״.
מאי גלילי. צילומים: דרור מילר
מורן לי יקיר // כשתלכי אני אקום
מורן לי יקיר מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ניסתה לתת בחומר פרשנות למבנה אישיותי באופן גופני המתעתע בין פנים לחוץ, בין תורשה לאדפטציה. כיצד מחלה/מגבלה מתקיימת בנו ונותנת מענה לצורך גופני, מנטלי או חברתי־סביבתי, היא שואלת; מושרשת בנו גנטית בעודנו עוברים, או מאומצת במימוש חיינו בתוך הדינמיקה הסביבתית. האוביקטים שגילפה בפורצלן מדמים עצמות אדם בגודל טבעי, ולהצבה בחלל היה תפקיד מכריע: שזירה שלהם על ידי חוטי שעווה דקים, בתוך מבניות חלולה עשויה ברזל, מחזיקים תנועה באופן מטריד; דואה אך כלוא בחלל, תלוש אך כבול.
מורן לי יקיר. צילום: סשה פליט
מורן לי יקיר. צילום: דור קדמי
שקד כהן אילן // הד לבן
שקד כהן אילן מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל עבדה בטכניקת ״פט דה וור״ (אבקת זכוכית) על חול רטוב בתנור. מכיוון שחול הוא המרכיב העיקרי של הזכוכית, היא החליטה להשתמש בו כדי למלא את המסגרת ואת הקרקע של העבודות. התוצאה הייתה שהזכוכית לא יציבה, מתפוררת, סדוקה, מחוררת ומתוחה, כמעט עד קצה גבול היכולת שלה. כך, חלק מעבודות הזכוכית היו קלופות מהקיר וחלק נעזרו בו על מנת להתקיים. ״לצופה מוצגת מערכת יחסים משתנה בין קיר־זכוכית־חול. אם תתנו לזכוכית מספיק זמן היא עשויה לחזור להיות חול״.
שקד כהן אילן. צילום: סשה פליט
שקד כהן אילן. צילום: דור קדמי
The post בוגרים 2019 // עיצוב קרמי וזכוכית appeared first on מגזין פורטפוליו.
