אחר הצהריים גשום במיוחד. אני עומדת מול חנות הדגל החדשה של אלכסנדר מקווין ב־Old Bond Street המפורסם, הרחוב שבו כל מותג־על שמכבד עצמו פותח את הסניף הלונדוני שלו. שמעתי שהקומה השנייה של החנות הפכה לחלל תצוגה קבוע ושמוצגת בה תערוכה של בגדי המותג שהיא בגדר גן עדן לחובבי האופנה. בדרך כלל אני חוששת מלהיכנס לחנויות של מותגים כאלו, שלא יעשו לי את תרגיל ה״אין לנו מה למכור לך פה״ כמו שעשו לג׳וליה רוברטס באישה יפה, אבל כבר למדתי שאני נכנסת למרות שברור מראש לכל המוכרים שאני לא אקנה בחנות, ואני פשוט צריכה לחייך, להגיד שלום ולשחק את המשחק.
נכנסתי. אמרתי למוכרת בקול מתנצל שאני עולה לקומה השנייה. היא חייכה אליי חיוך גדול והציעה שאביא לה את המעיל והמטרייה שלי לשמירת חפצים. קומת הקרקע מרהיבה בעיצובה וכוללת את כל דגמי אופנת הנשים ואת האקססוריז של המותג. עליתי בגרם המדרגות המסולסל לקומה הראשונה המוקדשת ברובה לקולקציית הגברים (שגם אותם אני חומדת) ולאחר מכן המשכתי בהתרגשות גדולה לקומה השנייה, שם מוצגת התערוכה Unlocking Stories.
לא כל כך ידעתי למה לצפות, אבל במעלה המדרגות, עמדה עוד עובדת של החנות. היא הציעה הסבר על התערוכה, שמציגה חמישה דגמים מקולקציית אביב־קיץ 2019 לנשים ודגם אחד מאותה הקולקציה לגברים. כל דגם עולם ומלואו של סיפורים, עולמות שונים, חומרים, תהליכי עבודה, צבעוניות וכל תוצאה סופית מרהיבה יותר משכנתה לתערוכה. היא לא ידעה שהיא תלווה אותי כשעתיים בהסברים מדוקדקים שיכללו מישוש של כל האובייקטים וסשן של צילומים בסופו.
להתחבר לשורשים
שרה ברטון משמשת כמעצבת הראשית של בית האופנה מקווין מאז מותו הטראגי של אלכסנדר בשנת 2010. ברטון היא אחת מהנשים המעטות שמובילות בית אופנה בסדר גודל שכזה ואחת המובילות שבהן. היא מחוברת מאוד למותג האופנה, לשורשים הבריטיים שלו ולשמירה על הערכים שהנחיל מקווין בשנים שבהן הקים את בית האופנה שעל שמו הוא קרוי.
את חנות הדגל החדשה היא ביקשה לעצב כך ששתי הקומות התחתונות יהיו קומות הריטייל, ושהקומה האחרונה – שבדרך כלל שמורה לאנשי הווי־איי־פי – תהפוך את עורה ותשמש כחלל שבו סטודנטים, מעצבים, אנשי אופנה וכל מי שמחפש השראה או רוצה ללמוד יוכל לבוא ויקבלו אותו בזרועות פתוחות (בניגוד לציפייה הרווחת).
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בחלל זה יש תערוכה מתחלפת לפי עונות השנה ולפי הקולקציה המוצגת בחנות, ובנוסף ספרי עיצוב, שולחנות וכריות גדולות לשבת עליהן ללא הגבלת זמן לביקור בתערוכה. הרעיון ליצירת חלל תערוכה שכזה הגיע מהרצון של ברטון לחזור לילדות של מקווין שהגיע מרקע סוציו־אקונומי נמוך, להתחבר לשורשים שלו ולהתחבר לאנשים שלא בהכרח יכולים לקנות את פרטי המותג, אבל מתחברים ליצירה ורוח המותג.
בקולקציה הנוכחית ברטון חוקרת את ההיסטוריה ומחברת אותה להווה. הנושא של קולקציית קיץ 2019 הוא אחוות נשים, אבני דרך בחיי הנשים וטקסים נשיים של לידה, הטבלה, חתונה ולוויה. היא מחברת בין החוזקה הנשית עם רגשות ופגיעות ללא מסכות. זו גם הקולקציה הראשונה שבה ברטון חוזרת לשורשים האישיים שלה בצפון מערב אנגליה, לשם היא והצוות שלה נוסעים כדי לחקור את האדריכלות המקומית, את המונומנטים העתיקים, את הפרחים והאגדות המקומיות.
כך, התערוכה מציגה את כל תהליך העיצוב של הקולקציה, מאיסוף לוחות ההשראה לקולקציה ולכל דגם, שבקולקציה הזו הוקדשו לצילומים אייקונים של הצלמת החלוצית ג׳וליה מרגרט קמרון, שפעלה במאה ה־19; לציורים ויקטוריאניים כמו של ג׳ון אוורט מילאיס; ועד לשמלות ופרטי לבוש ויקטוריאניים שנרכשו על ידי המעצבת בשיטוטים בשוק פורטובלו המפורסם. בתערוכה מוצגים טואלים, ניסיונות הדפסה, בדים מחומרים שונים, דגמים בנייר כדי לחסוך בשימוש בבד (קיימות שלום) ועוד הפתעות רבות שמשאירות את הצופה פעור פה מהירידה לעומק הפרטים.
שלושה פריטים לכדו את עיניי ושבו את ליבי. הפריט הראשון, שמלה מודפסת עם מחוך מובנה בתוך השמלה. על השמלה ישנו הדפס שבמבט ראשון לא ברור פשרו, הרבה פרחים וצורות גיאומטריות ״מקוויניות״ שכאלה עם קפלים באזור הירכיים. עובדת הגלריה הסבה את תשומת ליבי לשמלה ויקטוריאנית משוק פורטובלו שהונחה במרכז השולחן. היא הסבירה שהשמלה הזו היוותה את ההשראה לדגם הזה בצורה שלה, בעיטורים שעליה, אבל גם בהדפס.
ברטון רצתה לשמר את השמלה ששימשה לחתונות בזיכרון ההווה. היא והצוות שלה השתמשו באמצעים הטכנולוגיים של סריקות רנטגן של בגדים (תהליך שהפך לזמין וחיוני בארכיוני האופנה השונים בעולם), ואת הסריקה של הבגד הזה שילבו כהדפס לשמלה שלהם. לסריקת הרנטגן הם הוסיפו צילומים של פרחים אנגלים שצילמו בסיור שערכו בצפון המדינה.
הלבוש הוויקטוריאני השפיע גם בגזרת הבגד עצמו. המחוך שהוא אחד מפרטי הלבוש הנשי הידועים לשמצה, שחרת על דגלו את שעבוד האישה בתקופה הוויקטוריאנית, עבר אדפטציה מפריט לבוש תחתון לבגד עליון; מחוך שאישה בוחרת ללבוש מרצון ולא בעקבות תכתיבי החברה. גם בשרוולים התפוחים הבגד נשען על בגדים ויקטוריאנים, ועל הלוח שלצד הדגם אפשר לראות איך הבגד התפתח מרעיון מסוים לתוצר סופי לגמרי שונה.
לצד הטואלים והנסיונות הרבים (מנייר ומבדים), הכוללים ניסיונות הדפסה שונים על מגוון רחב של בדים, ישנם צילומים שמלווים את כל התהליך מהשלב ההתחלתי שמציג איך הבגד נראה בכל מדידה ועד השלב הסופי. בנוסף מוצגים גם את איורי האופנה והסקיצות הטכניות עם הוראות גזירה ותפירה, ותהליך הסטיילינג והאבזור של האאוטפיט לקראת תצוגת האופנה, והכל עם ירידה מדוקדקת לפרטי פרטים.
לתת מענה לאסתטיקה ולשרת את הגזרה
הפריט השני הוא דגם שעבודות היד שמקשטות אותו עשויות באופן כל כך מרהיב שאי אפשר שלא להתפעם, ממנו גם אלו שאינם חובבי אופנה מושבעים. מהקמת המותג בשנת 1992 החל הצוות להרכיב ארכיון קטן של עיצובי המותג, והדגם מתבסס על ארכיון זה, בדומה לפריטים אחרים בקולקציה זו ובקולקציות נוספות של המותג. השמלה הזו ״בנויה״ על שמלה מקולקציית עבר של מקווין מקיץ 2007.
שרוולי שמלה זו עוצבו לפי האופנה הנוכחית של דקולטה (החלק העליון בטורסו של האישה) הכולל כתפיים חשופות, שעדיין מתכתב עם השרוולים התפוחים של שמלות ויקטוריאניות וקרינולינות. השמלה עשוייה מתחרה לבנה שעליה אפליקציות של תחרה שחורה בתלת־ממד שמקושטת בחרוזים. הרקמה מיוצרת באיטליה וכדי להצדיק את העלויות הגבוהות שלה (ובחשיבה נוספת בת־קיימא) הם ניצלו באופן מקסימלי את התחרה השחורה.
שמלה ה״בנויה״ על שמלה מקולקציית עבר של מקווין מקיץ 2007
בחשיבה ובעבודה מדוקדקת נעשה מיפוי של כל חלק בבד הרקמה לניצול מקסימלי כך שמראש יריעת הבד מחולקת לחתיכות המסומנות במחשב בצבעים שונים. כל צבע מותאם למיקום ספציפי על השמלה וצוות הייצור מקבל הוראות מפורטות אילו חתיכות גוזרים ואיך. את הדגם הסופי מייצרים קודם כל בעבודת מחשב דו־ממדית, מדפיסים והופכים את השמלה לתלת־ממדית כדי להבין ולראות את הפרופורציות שלה ואיך הרקמות מתחברות יחד. כשהדגם מוכן, ההוראות המפורטות והטואל המוקטן ישמשו את צוות הייצור. את הרקמה יוצרים בשתי שכבות לאחר שרקמו אותה בחרוזים, וכך היא הופכת לתלת־ממדית. דגם זה עוצר נשימה כשמבינים את החשיבה העמוקה של הצוות על העיצוב, הפרטים וגם על חיסכון בחומר.
הפריט השלישי שלכד את תשומת הלב מורכב מז׳קט עור ושמלה מבד אלסטי. דגם זה שואב גם הוא השראה מטקסטילים שנמצאו מהתקופה הוויקטוריאנית ושריונות שונים עם ציורים מאסיה. הז׳קט מעוטר בפרחים שצוירו בציור ידני, שעליו עבדה אמנית הסטודיו שציירה בטכניקה של שכבות את הז׳קט כולו (הצבע הלבן ראשון וכן הלאה). לז׳קט הרבה נסיונות בחומרים שונים, טקסטורות ודוגמאות של פרחים.
דגם מנייר של ז׳קט עור ושמלה מבד אלסטי
התוצאה הסופית מרהיבה אף היא, וגם בדגם זה יש פירוט מדויק של כל חלקי הז׳קט והוראות איך לצייר את הפרחים. לשמלה שמלווה את הז׳קט מוצגים ניסיונות רבים של חיבורים שונים בין חלקי הבד, החל מחוטי שרוכים עד לתיקתקים וריצ׳רצ׳ים ומחקר באיזה חלק בגוף לעשות את החתכים בין חלקי הבד, מתוך רצון לתת מענה לאסתטיקה וגם לשרת את הגזרה.
בסופו של דבר דווקא התערוכה הייתה אחת התערוכות היפות ומעוררות ההשראה שביקרתי בהן בשנה האחרונה: היא מרשימה כמו – ואף יותר – מתערוכות רבות במוזיאונים הנחשבים לאופנה ועיצוב. נדמה שב״מקווין״ הבינו מה שרבים יפנימו בעתיד, בכל הקשור בחזרה ללוקאלי, בשיתופיות ובתהליכי עבודה. היא מציגה את התוצאה הסופית המרהיבה ואת המעצבת המוכשרת, אבל גם את תהליכי העבודה הסיזיפיים שבדרך כלל לא מוצגים לצופה, בצורה נגישה ובאופן שבו כל אחד יכול למצוא את הפינה שלו, גם אם מדובר בקומה העליונה של חלל של מותג מסחרי, ברחוב הכי יוקרתי במרכז לונדון.
אלכנסדר מקווין, רח׳ אולד בונד 27, לונדון
חלל התערוכה נסגר כחצי שעה לפני סגירת החנות
The post Unlocking Stories: אלכסנדר מקווין להמונים appeared first on מגזין פורטפוליו.
