נעמי טנהאוזר: הרומן (המורכב) שלי עם פיקאסו

Yuval:

הי נעמי, בוקר טוב. מה שלומך?‎

Nomi:

הי, בוקר טוב. מצויין. מקווה שגם שלומך טוב‎

Yuval:

גם! למרות שאני מחכה שייגמר כבר הקיץ, אבל אני בטח לא היחיד. ספרי רגע מה את מציגה בתערוכה בגלריה נוקס?‎

Nomi:

גם אני מחכה, למרות שבירושלים הרבה יותר טוב, ואולי גם נדבר קצת על ירושלים בהמשך.

בגלריה נוקס לאמות עכשווית אני מציגה את כל סדרת ״העלמות בכחול״ שציירתי בשנת 2014, מחווה ואלטרנטיבה לציור הקנוני של פיקאסו ״העלמות מאביניון״. הסדרה מורכבת מחמש עבודות הכנה של כל אחת מה״עלמות״ שלי, ועבודה בגודלה של העבודה המקורית של פיקסו – 230X230 ס״מ

Yuval:

מה משך אותך לחזור לעלמות מאביניון?‎

Nomi:

זה סיפור שיש לו שני חלקים. החלק הראשון הוא ה״רומן״ המורכב שלי עם פיקאסו. מאז שהייתי ילדה קטנה לא ממש הבנתי מה אנשים מוצאים בו. בתחושת בטן הרגשתי סוג של אלימות או בוטות גברית, שלא יכולתי להסביר (חשוב לי לומר שזה לא מה שהרגשתי מאמנים אחרים מאותה תקופה כמו מודליאני, מאטיס, ואן גוך).

רק בשנות ה־80 נתקלתי במאמר מרתק של ליאו סטיינברג, שמנתח את ״העלמות בכחול״: הוא סוקר את כל 100 רישומי ההכנה ומסביר את המהלך הבאמת גאוני שפיקאסו עשה בעבודה ואת התהליך שהוא עבר. אז השתנה היחס שלי

Yuval:

והחלק השני?‎

Nomi:

החלק השני הוא כל הנושא של ציור מודל עירום, נושא שגם הוא העסיק אותי במשך הרבה שנים. אני זוכרת שנכנסתי לשיעור רישום בבצלאל ובשיעור הזה ישבה מולנו מודל עם רגליים פשוקות. זה היה בזמן שעוד לא ידענו איך מחזיקים עפרון. לאורך השנים הרגשתי שיש קצת בלבול בכל מה שקשור לציור מודל עירום, בין מטרה ואמצעי‎.

ציור מודל עירום הוא הרבה פעמים פורמט שמייצר יחסי כוח בין המצייר לבין המודל. הצייר לבוש, אקטיבי, ולעיתים קרובות יותר מבוסס; המודל עירומ.ה פסיבי.ת וזקוק.ה לכסף. זה נושא שהטריד אותי. כתבתי על כך גם מאמר בשם ״ערום חלקי״ שפורסם במארב בשנת 2009. בקיצור, בעניין העלמות של פיקאסו, שני הנושאים הללו התחברו. הרגשתי שעל אף המהלך החשוב והגאוני של פיקאסו חסרה נקודת המבט של המודליסטיות. הן היו זונות בבית זונות אז היה קל להתעלם מקיומן שלהן כנשים, כיישויות בפני עצמן‎

נעמי טנהאוזר. צילום: נועה צדקה

Yuval:

ואז מה?

Nomi:

רציתי ליצור אלטרנטיבה פמיניסטית; לצייר נשים אמיתיות, נשים שאיתן אני בקשר, נשים שהן לא צורות קוביסטיות, שיש להן גוף שחי, שמשמין או מרזה, שנכנס להריון, שמזדקן…‎ כולן נשים שאותן אני מכירה מתחום האמנות, אמניות‎.

לכל אחת ציירתי עבודת הכנה בגודל 130X130 ס״מ שבה היא מדגמנת לי בעירום, ואני גם מכניסה את עצמי לציור כשאני מציירת אותה. הדוגמנית החמישית היא אני, וגם אני מופיעה בעירום כדי ליצור שוויון, כדי שאני לא אהיה במעמד שונה. אז יש עבודה אחת שאני פשוט מציירת את עצמי מציירת את עצמי בעירום. ‎

ואז יצרתי את העבודה המסכמת. את כל הדוגמניות העמדתי באותן התנוחות כמו בעבודה המקורית של פיקסו. זה היה מאוד מעניין. כל תנוחה אצלו היא משמעותית ומעבירה משהו אחר. אחת הדוגמניות לא הייתה בהריון בתחילת הפרוייקט ואילו בסופו היא הייתה בהריון מתקדם. אפשר לראות את זה בעבודה

Yuval:

ומה קרה כשהעמדת אותן ביחד?‎

Nomi:

קרה דבר מעניין: השתמשתי בצבע גוף פחות או יותר טבעי בעבורן וזה יצר תחושה מאוד לא נוחה, או של אורגיה, או לחילופין של תא גזים (סליחה על ההשוואה). החלטתי שאני צריכה אסטרטגיה שתיצור מרחק בינינו לבינן ובינן לבין עצמן, ולכן הן צבועות בכחול‎ (אצל פיקאסו שבירת הגוף לצורות קוביסטיות עושה את העבודה הזו…)‎. הצבע הכחול כמובן גם מתכתב עם התקופה הכחולה של פיקאסו. בקיצור – התעמתתי פה עם פיקאסו, וזה היה די מפחיד לומר שאני לא פחותת ערך מהאמן הזה שנחשב גדול אמני המאה ה־20 ושמה שיש לי לומר לא פחות חשוב

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Yuval:

יצרת את העבודות ב־2014 והנה אנחנו כעבור חמש שנים ב־2019, והרבה עבר על העולם מאז: me too, למה לא התלוננתי, ועוד. את מרגישה יחס אחר לעבודות עכשיו? שהן מקבלות פרשנות אחרת? נוספת? משהו אחר?‎

Nomi:

כן, מאוד: אני מרגישה שהן צוברות תאוצה עם השנים. הפעם הראשונה שהצגתי אותן הייתה בשנת 2014 כשהן צויירו בעבור תערוכה שאצרה אפי גן בבית קנר. נכנסתי למבנה שהיה מעט דמוי בזיליקה ופשוט ראיתי את העבודה הגדולה יושבת על הקיר הגדול ממול וכך נולד הרעיון. לפני כחצי שנה העבודה המרכזית הוצגה שוב בקיר אמן בסדנאות האמנים בתלפיות בירושלים ביחד עם עבודות של נסרין אבו בכר, בתערוכה שאצרה קורנליה רנץ, שעסקה בנושא הצגת ציור עירום שהולך ונדחק לשוליים לאחרונה במקומות שונים בעולם. ‎

אלו שתי תופעות הפוכות: מצד אחד יש מודעות לנושא של יחסי כוח וניצול שאליו היו ואולי עדיין חשופות נשים רבות גם בעולם האמנות. זה הופך את העבודת ליותר רלוונטיות, ולכן אני חושבת שזה לא מקרי שהן שוב ״יוצאות מהבוידעם״ או מהארון. אגב, מעניין לציין שגם העבודה המקורית של פיקאסו לא התקבלה מייד, לקח לה הרבה שנים לצבור תאוצה ושאנשים יבינו על מה היא מדברת

Yuval:

ומצד שני?‎

Nomi:

הדה לגיטימציה המסויימת שעוברת הצגת ציור עירום. כשציירתי את העבודות לפני חמש-שש שנים לא הייתה לי הרגשה שאני עושה משהו חתרני ושיכול להיות מסובך להציג אותן. עכשיו זה כבר יותר מורכב… כך שיש פה דיון בכמה נושאים בוערים. לכן אני מאוד שמחה ומרגישה בת מזל שלימור מרגוליס, האוצרת של גלריה נוקס, פנתה אלי בבקשה להציג את הסדרה במלואה. כמו, כן הסדרה תיסע בדצמבר למיאמי ליריד האמנות הבין־לאומי Context Art, כך שהיא תקבל חשיפה נוספת

Yuval:

את אופטימית?‎

Nomi:

האם אני אופטימית? תמיד אני אופטימית. האם היחס לנשים משתנה? האם העבודות שלי יצליחו? אני מרגישה שמה שמעורר דיון הוא משמעותי. הרבה השתנה מאז שנות ה־80 כשלמדתי בבצלאל או התחלתי להציג. אני עושה את מה שבוער לי בבטן. יש לי זכות גדולה לעשות את זה‎

Yuval:

לגמרי. הזכרת בהתחלה את ירושלים. תרחיבי קצת?

Nomi:

נכון. יש פה סוג משהו לא צפוי: עבודות כל כך גדולות וחשופות בנושא עירום שצוירו בלב ליבה של העיר שנחשבת מאוד שמרנית. ‎אבל אני מרגישה שדווקא בעבורי לחיות וליצור בירושלים נותן לי קרקע פוריה לעבודה: יש פה אוכלוסיות שלמות שעסוקות בנושא שמעסיק אותי והוא אי הנוחות עם ובתוך הגוף. האוכלוסיות האלו מנסות לפתור את זה על ידי כיסוי הגוף ועוד טקטיקות שונות. אני עובדת על אותם נושאים אבל פותחת את הכל לדיון ויזואלי. לי זה מרתק לעשות את הדבר הבלתי צפוי‎

Yuval:

מעניין‎

Nomi:

במשך המון שנים ציירתי נשים וילדות בירושלים ממגזרים שמכסים את עצמם – נשים וילדות חרדיות וגם פלסטיניות. אחר כך עזבתי את הנושא הזה והתחלתי לצייר את עצמי בדרגות שונות של חשיפת הגוף. עסקתי הרבה באי הנוחות שלי בתוך הגוף. הפרוייקט הזה מסכם חלק המתכנים הללו.

בנוסף לכך הקמתי בירושלים בשנת 1994 יחד עם האמנית והאוצרת ריטה מנדס פלור את גלריה ״אנטיאה״ לאמנות פמינסטית. הגלריה היוותה פלטפורמה לדיון בסוגיות פמיניטיות כמו היחס לגוף, הנראות של נשים, העצמת נשים, רב תרבותיות בתוך השיח הפמיניסטי ועוד. הגלריה פעלה בתוך המרכז הפמיניסטי ״קול האישה״ במשך יותר מ־15 שנה עד שנת 2010. לא מזמן אצרנו ריטה ואני את תערוכת ״שמלה, סמלה: שיבה לאנטיאה״ שציינה 25 שנים להקמה של הגלריה‎.

יש בירושלים משהו רענן. הרבה רעיונות ויוזמות מתחילים והתחילו בירושלים, למרות המורכבות של העיר הזו. היא מאפשרת לרעיונות חתרניים לצמוח באיזו צורה.‎ וחוץ מזה – אתה צריך להרגיש את האוויר הנעים כאן בבוקר…

Yuval:

יפה! כמי שנולד בתל אביב, אשאיר לך את הזריחה הירושלמית… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?‎

Nomi:

התערוכה ״שמלה, סימלה״, הוצגה בשתי גלריות השיתופיות המקסימות – ״אגריפס 12״ ו״גלריה מרי״ שצמודות זו לזו ונמצאות ליד שוק מחנה יהודה. זו הייתה זכות גדולה לעבוד עם המקומות הללו שחיים בועטים לאו דווקא במרכז, לעיתים עם הרבה קושי ותסכול, אבל ממשיכים ל״תת בראש״. ותודה על הזכות לספר את הסיפור מאחורי הסדרה הזו, שלי הוא חשוב ונדמה לי שהוא רלוונטית לעוד הרבה אנשים