Yuval:
בוקר טוב טל, מה קורה? איפה בעולם אני תופס אותך?
Tal:
בוקר טוב, אני בסדר. בחודש האחרון של הרזידנסי של הסיטה, קצת בסטרס עם ההתקנה של התערוכה. מה איתך?
Yuval:
לא רע בכלל, כרגיל עושה הרבה יותר מדי דברים אבל לא מתלונן (רק קצת…). בפעם האחרונה שהיינו בקשר זה היה סביב פרויקט החלומות של בירה מכבי בצבע טרי. ספר בכמה מילים מה עבר עליך בשנתיים האחרונות
Tal:
בשנה האחרונה ריחפתי בין כל מני תכניות רזידנסי בעולם, וזה היה מעניין. הייתי לפני שנה ברזידנסי במקום שנקרא שקוהגן במיין, ארצות הברית, בחווה מבודדת עם שלוש ארוחות ביום ובלי דרישות בכלל – מה שאיפשר נסיגה למצב צבירה רך שלא הייתי בו הרבה זמן לפני. שם גם צילמתי את הווידיאו שאיכשהו הפך להיות המרכז של התערוכה הנוכחית. אחר כך הייתי בתכנית בגרמניה, בעיר שנקראת בילפילד, מקום מבודד יחסית בחורף, ועבדתי על תערוכה שנקראה Breeders. מאז סוף מאי אני פה בסיטה ובצרפתיות: בסך הכל אינטנסיבי, אבל גם מאפשר צלילה והתעמקות
Yuval:
מגניב. רגע לפני פריז, מה הצגת ב־breeders בגרמניה?
Tal:
ליד הגלריה היתה מסעדה־בר מרגשת שאכלתי בה כל יום כי היה לי 50 אחוז הנחה. לא הכרתי אף אחד, היה קודר, והמלצרים וכולם שם היו מדהימים והפכו להיות החברים הטובים שלי, ככה שמבחינתי זה הפך להיות מרכז חיים שגם מזין אותי גשמית וגם חברתית. בניתי מתקן ששואב את העשן והריח המפולטרים שנפלטים מהארובה של המסעדה, מהגג הגבוה שלה שנישא מעל העיר. המתקן שינע את הריח והעשן דרך צינורות לאורך משהו כמו 150 מטר ופלט אותו דרך חלון הגלריה שבה הצגתי.
טל אנגלשטיין. צילום: ברדלי מרשל
צילום: Felix Hüffelmann
זה יצר חוויה מעניינת, מכיוון שלא היה מדובר בריח רגיל של בישולים, אלא בדיוק במה שמתנדף ובדרך כלל אנחנו לא זוכים להריח. השמן והשומן השרופים שנידפים עם החריכה על המחבת. וגם מדובר במטבח גדול, ככה שריח של שומן שרוף, ננשף יחד עם ריח של עוגה, שהתחלפו בריח של חביתה מטוגנת. ממש מנקודת המבט של המחבת או האוכל עצמו.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
זה היה קצת כמו להיות על המחבת יחד עם האוכל (: אפילו יצרתי איתם מעין מנה שנקראה על שם התערוכה שלי. בתוך הגלריה בניתי במשך חודש וחצי כיסאות מסוכר וקרמל בעזרת כירה חשמלית וניר אלומיניום, בצורה די אינפנטילית. ואז נוצרו מן סט של כסאות שנראים עתיקים ונמסים תוך כדי. כל כיסא הוא בערך 100 קילו. בתוך הכיסאות עשיתי חורים והזרקתי גלמים של זבוב כחול גדול, שבדרך כלל נמצא באזורים חקלאיים, שאוכל בשר שנרקב. הריח של המסעדה חימם את הגלמים ועודד את הבקיעה של הזבובים שאכלו את הקרמל, ונוצרה מעין סוואנה משונה של מזון ואכילה
Yuval:
השימוש בבעלי חיים ובטבע הוא מוטיב חוזר בעבודה שלך, ואני מניח שאני לא אהיה הראשון שאשאל אותך על האתיקה של זה
Tal:
לא. אני יכול לומר שכשאני עושה שימוש בחרקים וכדומה, אני תמיד עושה שימוש בשירותים הבנאליים והיום־יומיים שאנשים עושים בהם שימוש כל הזמן. לצורך העניין מדובר בזבובים שבדרך כלל עוברים הדברה המונית לשירות הציבור, הם אחראים על מעבר של מחלות רבות בעולם. אני מצאתי אנשים שמוכרים אותם כפתיון לדיג, קניתי אותם ויצרתי להם מרחב מחייה בגלריה.
אגב, אני לא אומר שאין בזה מידה מסוימת של אכזריות, אבל אם היא קיימת בעבודות שלי, היא מוצגת ערומה ומעורטלת, עצובה. לא מוסתרת, אלא מבזה
Yuval:
רגע לפני שאולי נתעכב על זה, מה תציג בפריז?
Tal:
השם של התערוכה הוא ״חשיש־תחת״, או באנגלית ButtHash. במרכז התערוכה וידיאו שרובו בטכניקת סטופ־מושן, ובו אני מתועד מכין על כביש לצד הדרך את מה שנקרא ג׳נקם, במשך שבועיים וחצי. כל יום השתמשתי בצואה שלי כדי לייצר סם פסיכודלי באמצעים דלים ואז שאפתי אותו. הוידיאו מתעד את הפעולה הזאת
Yuval:
ועכשיו אתה חייב להסביר למה לייצר סם פסיכדלי מהצואה שלך ואז לשאוף אותו ואם זה לא מספיק אז גם לתעד את זה
Tal:
עניינה אותי האפשרות של לייצר באמצעות הגוף את מה שעתיד לסמם אותו, על ידי התמרה של הפלט שלו והכנסה חזרה לגוף את מה שהוא ניסה לפנות. להפוך את הגוף למערכת סגורה.
סימום הוא תמיד באיזשהו אופן הכנסה של רעל לגוף, במטרה להחליש ולפגוע בתפקוד, במטרה לשחרר אותו ממהות תועלתנית מסוימת או לטלטל את תחושת הזמן והמרחב. ככה שלעשות את זה עם מה שהגוף גם ככה מפריש, נראה לי מסעיר. חוץ מזה, אהבתי את העובדה שמדובר במיחזור, בפעולה אקולוגיסטית קיצונית. למעשה מדובר בהסתממות מהגזים שהורסים את האוזון ומובילים להתחממות הגלובלית. יש מצב שבעתיד כולנו נחנק ממנו ונהיה מסוממים כל הזמן
צילום: ברדלי מרשל
Yuval:
ומבלי להפליל אותך בשום דבר, בוא נדבר ברמה התיאורטית, מה ההבדל בתוצאה בין הגנ׳קם לסמים אחרים?
Tal:
תפלילי אותי!
Yuval:
אהבתי…
Tal:
אני לא רוצה לעשות ספויילר, מעדיף שתנסה בעצמך, אבל מדובר בסטלה מוזרה, מאלחשת ומכבידה במקצת אבל גם מעוררת – יותר גופנית. אולי כמו שהייתי מדמיין אופיום
Yuval:
אם אפשר רגע להתעכב על עניין הצואה, זו הרי פסולת שהגוף מוציא ואתה מחזיר אותה בחזרה. בדקת קודם את ההבט הבריאותי של הדבר?
Tal:
אני לא מחזיר אותה בדיוק, רק את הגזים שהיא פולטת. לא בדקתי את ההבט הבריאותי לעומק אבל אני יודע שאנשים היו עושים דברים בסגנון משחר ההיסטוריה אז חשבתי שגם אני יכול
Yuval:
בינתיים שרדת. תגיד, יש עוד משהו בתערוכה חוץ מהווידאו?
Tal:
הווידיאו מוצג בטלוויזיה כשכל הסאונד שלו בוקע מצפרדעים משומרות קלופות עור, שהמרתי לרמקולי בלוטות׳, ככה שלצד הווידיאו יש מעין מיצב סאונד של שמונה ערוצים, שמסונכרנים זה עם זה ועם הווידיאו, הבוקעים מהרמקולים שבניתי. חוץ מזה – את החלון הגדול החזיתי של הגלריה חיפיתי בשרף של עץ שבישלתי עם אבק של פחם. את הסאונד יצרתי יחד עם אמן סאונד מהמם בשם ניב גפני וזה היה מרתק. בחיים לא עשיתי סאונד או וידיאו – זאת פעם ראשונה
Yuval:
אז כמובן שעכשיו נשאלת השאלה מה הערך האמנותי של כל המהלך. לא שאני מחפש את התשובה האחת, אבל מה מניע אותך לעשות אמנות? איזו תגובה אתה רוצה לעורר אצל הקהל?
Tal:
אני חושב שהיא במובן מסוים פשוטה – אני רוצה לרגש אנשים עם מה שמרגש אותי, באמצעות ג׳סטות וחומרים שמפלחים מהמציאות איזשהי משמעות נסתרת שהיא גדולה ממני, שיכולה להעיד משהו על החוויה שלי, ואולי גם של אנשים אחרים פה. כמובן שבאותו זמן אני נופל קורבן לסקרנות ולדמיון שלי, אבל ככה אולי גם אפיל אנשים נוספים בדרך (:
Yuval:
מה עכשיו, אחרי פריז? מה התכניות?
Tal:
הלוואי וכל הבעיות הטכניות שאני מתמודד איתן ממש כרגע ייפתרו, התערוכה תעמוד ואני אוכל לנוח כי עבדתי קשה. אחר כך אני רוצה להעניק לעצמי חודש של מנוחה ושוטטות – בא לי לטייל קצת בטבע. ואז אממ… לא יודע, אני מסתכל קדימה והכל מעורפל. אבל בטח פשוט מדובר בתל אביב (!) בינתיים…
לקריאה נוספת
The post הסוואנה המשונה של מזון ואכילה של טל אנגלשטיין appeared first on מגזין פורטפוליו.
