גילי שוורץ וטל עזר // עיר בעידן של תחבורה אוטונומית
אם במאה ה־20 מכוניות חסרות אינטליגנציה גרמו לאנושות לבנות בעבורן גן עדן למכוניות, הרי שבמאה ה־21 הן תהיינה חכמות יותר וכך גם האנושות צריכה להיות. רעיון זה עומד בבסיס הפרויקט של גילי שוורץ וטל עזר, מבית־הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. הפרויקט מציע סופרפוזיציה בין רובד פיזי לבין רובד וירטואלי, מתוך הנחה שהעקרונות המתווים את מהפכת התחבורה האוטונומית הם חלק ממהפכה גלובאלית שתשנה את המרחב האורבני. המענה המוצע לכך הוא של עיר דינמית, המבטאת עקרונות של זמניות וטשטוש היררכיה, ומקדמת תפיסות של שירות, שיתוף וקהילתיות, וקיום אינטראקציה פיזית בעידן דיגיטלי.
מור פלג ודביר דור // בנה (את) ביתך V2.0
קריאת הנוף התרבותי של בתים צמודי קרקע בישראל כ״סגנון עממי ישראלי״, וההבנה שיש ללמוד אותו ולפעול בו ככזה, הוא הרעיון העומד בבסיס הפרויקט של מור פלג ודביר דור, מהמחלקה לאדריכלות בבצלאל. טענת המחקר שביצעו גורסת שככל סגנון, גם הסגנון העממי עוסק בסדרי יום, בתפיסות עולם ובקשרים בין הנכון והיפה. אלא שבניגוד לסגנונות ״מלומדים״ ובהיעדר מסורת מקומית, הוא עושה זאת במסגרת של מקומיות מסורתית יום־יומית, לא אידיאלית ולא מקצוענית, ונשען על חלומות בורגניים משותפים ועל פתיחות מוחלטת לדימויים ולתכתיבי טעם.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
תשובתן של פלג ודור לשאלה העולה מכך לגבי התפקיד המקצועי־אדריכלי בהתפתחות בית החלומות הישראלי היא פשוט לוותר עליו. במקום זאת הן מציעות לייצר מערכת מורכבת המתבססת על עקרונות היסוד של הסגנון העממי הישראלי, שמתווכת באופן שוטף ומתמיד בין חלומותיו של הדייר־יצרן, אילוצי החוק והמציאות בשטח.
מג׳די אבו ג׳ביל // גבעת הצעקות – מג׳דל שמס
גדר ההפרדה בין סוריה וישראל חסמה כל אפשרות לקיום קשר פיזי בין תושבי הכפרים הסוריים שברמת הגולן למדינת האם שלהם, ובתוך כך הובילה אותם ליצור אמצעי תקשורת חלופיים, הבאים לידי ביטוי בצעקות משני עברי הגבול. הפרויקט של מג׳די אבו ג׳ביל, מהמחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה, מתייחס לטקס הצעקות שמתקיים בין שדות המוקשים בכפר מג׳דל שמס, ומציע להפוך את גדר ההפרדה בין האנשים לציר המקשר קולות ורגשות בין שתי המדינות.
הדר כדורי // מרחב הביניים הפרברי בישראל
הפרויקט של הדר כדורי, מהמחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל, דן בתופעה הנפוצה של התרחבות ערי הלוויין והשינה על־ידי שכפול בניינים, ללא יצירת עירוניות אמיתית, ומתייחס לראש־העין, עיר שבה קיימים מרחב היסטורי ישן ומרחב של פיתוח חדש, כמקרה בוחן: הבינוי החדש שבה מייצג את תופעת המגדלים ומורכב מ־19 רבי־קומות, ולעומתו אזור ואדי רבה מייצג את הזיכרון ואת נכסי העיר. הפרויקט בוחן את האופן שבו הזיכרון של העיר הוותיקה מסוגל להתרחב לחלקיה החדשים, כך שיהיו חלק בלתי נפרד מערכיה העירונים, ומנסח מערכת יחסים חדשה, דיאלקטית, שתאפשר קיום שיח ביניהם מבלי לבטל את סוגי המגורים השונים.
אופיר הלפמן // אוֹרבני
אוֹרבני הינו מסלול תנועה ושוטטות המחבר בין שוק לוינסקי לבין גינת לוינסקי, שמטרתו למשוך אנשים שונים לגינה, ובכך להרחיב את התמהיל האנושי בה ולשנות את אופייה. המרחק בין השוק לגינה הוא 400 מטרים בלבד, אך מדובר בשני קצוות מנוגדים בכל מובן אפשרי: גינת לוינסקי נתפסת כמקום מרתיע, עזוב ומאיים, בסיס לחוסר מעש ולפשע, ואילו שוק לוינסקי הוא מקום מרכזי, דינמי, שוקק ומצליח, שמושך אליו מבקרים רבים לאורך כל שעות היום.
אוֹרבני, הפרויקט של אופיר הלפמן מהחוג לעיצוב פנים במכללה למנהל, מאפשר חיבור בין שני הקטבים באמצעות טיפוח חווית שיטוט עירוני המחברת בין נושא האוכל של השוק לבין מקומות השהייה וההפסקה שמאפשרת הגינה, תוך יצירת מסלול עירוני בו משתלבות פונקציות נוספות המשרתות אותה. המדרכה משמשת כהזדמנות לחיבור בין שני קצוות הרחוב ויצירת מקומות מועילים לקהילה, מתוך כוונה שתמהיל המשתמשים החדש בגינה, ובכלל זה משתמשי השוק, ייצר התייחסות חדשה אליה ואף יסייע לשילובם של מבקשי המקלט בעיר.
שני אסא // אדוות זיכרון
כיצד אפשר לזכור מקום שמעולם לא היית בו? מהי המשמעות של זיכרונות אלה? אגם החולה נחקק בזיכרונות אישיים וקולקטיביים בתור סיפור של מדינה, של טבע, של משפחה ושל פרט, וייבוש האגם נחקק כסיפור ניצחון לאומי של האדם על הטבע ולזיכרון קולקטיבי של עם. שני אסא, מהמחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר, היא בת קיבוץ חולתה, שבוחנת את המושג זיכרון דרך אגם החולה, שהיה חלק מסיפורי הילדות עליהם גדלה.
לאחר שעמק החולה עבר שינויים רבים שהשפיעו עליו ושהפכו אותו למקום המוכר כיום, הפרויקט מבקש לייצר בו מרחבי שהייה שידגישו את ייחודם של המקום ושל הרגע; מרחבים שיאפשרו למבקר אקראי, נטול זיכרון אישי, רגעים של נוכחות ושל שייכות, שבמצטבר ייצרו זיכרון קולקטיבי עתיק ומחודש עם המקום, החי, המשתנה והנודד. האזור שאליו מתייחסת ההצעה הוא שטח מטע של עצי פאולוניה, שנמצא במקום בו שכן האגם, שאינו משמש לחקלאות או להתיישבות ושניתן להגדירו כטבע מעשה ידי האדם – דוגמה לקונפליקט בין האדם לטבע, המתקיים בעמק לאורך השנים. שביל צף, בריכה מרחפת ומצפה, שמשתלבים בו, הם שלושת המרחבים שמציעה אסא כדי ״לדברר״ את מושג הזיכרון: את הבית, את החלום ואת ציר הזמן. השביל הצף מסמל את העבר והזיכרון, הבריכה מסמלת את הבית ואת ההווה, והמצפה מסמל את העתיד ואת החלום.
מריה לובבין // מסבנת אל־פאר
מסבנת אל־פאר בלוד, היה מבנה ששימש בעבר כבית־בד ומפעל לייצור סבונים וכיום נותרו ממנו שרידים בלבד. הפרויקט של מריה לובבין, מהמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, מתערב בשרידים אלו במטרה לשקם את המבנה ולחדש את הפעילות בו באמצעות הוספת בנייה חדשה, ובמקביל מבקש להביע את זיכרון המקום באמצעות הותרת חלקו הפנימי, שסבל מהרס כמעט מוחלט, תוך יצירת מעין גן פנימי.
ההצעה משלבת מרחבים משוחזרים המציגים את שלבי ייצור הסבון משמן זית, כשהבנייה החדשה תומכת במבנה הישן המצוי בסכנת קריסה ומביעה כבוד לחומות העתיקות באמצעות ניתוק מהן. בייעודו החדש־ישן המבנה אמור לשמש כבית בד ומסבנה המשלבת ייצור מסורתי עם ייצור עכשווי המתבצע בחלק החדש, לצד גלריה שתחשוף את פעילות הייצור לעין העוברים ושבים וחנות לממכר מוצרי המקום. החנות תפנה לכיוון השוק, כך שהמבנה יוכל לשרת את המצויים בו, ולהוות חוליה מקשרת עם האטרקציות ומרכזי הפעילות של העיר העתיקה.
The post בוגרים 2019 // אדריכלות ועיצוב פנים appeared first on מגזין פורטפוליו.
