מה קורה כששתי ילדות מגלות שהסביבה שלהן לא שמחה בחברותן? הספר החברות מגבעת הסלמנדרות מתאר את סיפור חברותן של איבתיסאם מהכפר תרשיחא ויעלה מקבוץ חניתה, וקהשיים העומדים בפניהן. במסען לגלות את הסיבה להתנגדות החברה לחברות בניהן, נחשף סיפור החיים המשותף של שני עמים החיים כאן זה לצד זה.
הרעיון לכתיבת הספר החל בשיחה עם אינאס תלחמי, קולגה פלסטינית וחברה לספסל הלימודים בלימודי פסיכותרפיה בקמפוס הנמל באוניברסיטת חיפה. חשבנו על כך ששני העמים שלנו חיים עם פצעים עמוקים של טראומות היסטוריות. אינאס אמרה ששיירות הפליטים הן דימוי שצרוב בתודעה של כל אחד מן העמים, אמירה שהציתה את הדמיון של שתינו, ומתוכה חשבנו על האפשרות ליצור ספר ילדים שיביא את שני הסיפורים יחד.
השיחה עם אינאס פגשה את סיפור החיים האישי שלי, בו אני בת להורים שהגיעו מגלויות שונות ומנוגדות תרבותית; אמי הגיעה מעיראק ואבי מהונגריה. התרבות הערבית והשפה הערבית היו לי ביתיות, לכן תמיד חשתי זיקה עמוקה לשכניי הערבים בגליל. החיים בגליל המערבי, וגם עבודתי כמרצה באוניברסיטת חיפה, מזמנים מפגשים אנושיים עם בני עם אחר. העמדה הראשונית שלי אל הערבים שאני פוגשת היא של ביתיות, סקרנות, רצון ללמוד, וגם רצון להיפגש עם הסיפורים מההווה והעבר.
מיכל בת אור. צילום: טבע שולט
באחד הקורסים שאני מלמדת בתכנית לטיפול באמנות לתואר שני, אנחנו עוסקים בטראומה היסטורית. שמתי לב שבעוד שלסטודנטיות היהודיות הרבה יותר אפשרי לספר ולשתף על טראומת השואה וטראומות מלחמות ישראל, הרי שלסטודנטיות הערביות הרבה יותר מורכב לפתוח סיפורים על הנכבה ועל טראומות לאומיות נוספות. אנחנו יודעים ממחקרים שטראומות שאינן מוכרות בחברה, מכאיבות עוד יותר, מוסיפות ממד של בדידות ודחייה, וגם משום שהן נותרות שתוקות. הסיכוי שיעברו מדור לדור גדול יותר במצבים של חוסר עיבוד וחוסר תמיכה.
זו בדיוק הסיבה שבחברה היהודית ישראלית, קיימת הכרה שחייבים לטפל בפצעים הללו. עבדתי מספר שנים במשרד הבטחון כמנחת קבוצות של הורים שכולים, אלמנות ויתומים, משם ראיתי מקרוב עד כמה הטראומות נוכחות בחיינו. בנוסף, יש לנו בחברה היהודית את ארגון ״עמך״ לטיפול בניצולי שואה ובדורות השני והשלישי, ויש לנו את נט״ל וחוסן. אבל מה עם החברה הפלסטינית בישראל? איך אנחנו מצפים שהיא תתמודד? איך נוכל לכונן שלום אמיתי וחיים משותפים אם לא נכיר בכאבים שלהם?
אפשר לסכם ולומר שהרעיון לכתיבת הספר נבע מזה שאני ילידת הארץ, בת לדור של פליטים ודור שני לשואה, שמכירה בגוף ראשון את חוויית הפערים התרבותיים. ילדותי עברה בנהריה בתקופה מוכת קטיושות וחדירות מחבלים. אני זוכרת שקישטתי את המקלט המשותף שהיה לנו בשכונה בציורים, ואולי זה זיכרון ראשון של אקטיביזם וטיפול באמנות כילדה.
קריעה, חיתוך, קימוט, והזרה
העבודה עם קרעי נייר, כוללת קריעה, חיתוך, קימוט, והזרה. הקרעים הפכו לחומרי הגלם של היצירה, והשלם החדש שנוצר כולל בתוכו את הקרוע, את החסר. התהליך הזה מהדהד תהליכי החלמה מטראומה, שגם בהם אי אפשר לבטל או למחוק את הקריעה, אבל אפשר לשתף אותם בתהליך של בנייה מחודשת.
החיבורים השונים שנוצרים בין דפים מסוגים, מקורות ואיכויות שונות גם הם מספרים על הכללת ה״אחר״ ולעיתים ״הזר״, ועל העושר שבשיתופו פנימה. כך לדוגמה השתמשתי בדפי אוריגמי, חומר גלם לקיפולי נייר מדויקים, לעבודה שיטתית הדורשת שליטה וארגון, ואילו אני בחרתי לקרוע בהם. הניגוד הזה שבין שליטה והיעדר שליטה קשור בחוויות של טראומה ואפילו לכאוס.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בתהליכי יצירה וטיפול, יש ניסיון לעשות סדר מחדש. הסיפור אינו רק סיפור מקומי לארץ שבה אנחנו חיים. בכל מקום יש מלחמות, גזענות, אפליה והדרה, ובכל מקום גם תעמוד התקווה לשלום, ההתנגדות לגזענות והתמיכה בהכנסת האורחים. יש ביצירת קולאז׳ אמירה ויזואלית של תקווה, שכן גם הקרע יכול להיות חלק מן השלם החדש, ושיצירה שיש בה תהליכי הרס ובנייה מתמשכים, היא יצירה שמאפשרת גמישות, הפתעה ויצירתיות.
במהלך העבודה על האיורים התחברתי באופן רגשי ולא מילולי עם הסיפורים של שני העמים. היו איורים שעוררו בי כאב לא צפוי. כך לדוגמה כשאיירתי את סבתא סמירה שיצאה להאכיל את התרנגולות, פרצתי בבכי. הרגשתי שאני יוצרת דימוי שמביא את הרגעים האחרונים שלה בחצר הבית, בכפר שאליו כבר לא תשוב לעולם. שהמלחמה, כפי שגם אני הכרתי בילדותי, מהווה כח הרסני שגורם לסבל ואובדן, שהיא חודרנית אל הקיום האנושי שמבקש לחיות חיים מלאים.
באיור שבו סבתא סמירה מספרת לנכדתה רנין, הקציתי מקום מוגדר שבו אאייר את שיירת הפליטים. אך במהלך האיור, השיירה גדלה ונראית כאילו נוכחת בחדר שבו הסבתא והנכדה יושבות על הכיסא. גם מהלך זה מתאר עד כמה חוויות טראומתיות נוכחות בהווה, גם אם התקיימו בעבר.
הירידה אל הבור
במהלך העבודה על הספר פניתי אל דודתי מרצ׳ה עמיר ז״ל מקיבוץ עין דור. הרגשתי שנתקעתי בסיפור על השואה, שהיה מבוסס בעיקר על קטעים בודדים מסיפוריה של סבתי אילה שנהגה לספר לי כשהייתי ילדה.
היא סיפרה שבכל שנה הייתה מספרת לילדי הקיבוץ את הסיפור על שתי אחיותיה – אסתי לביא וקטי־לאה שפינר ז״ל שניסו לחזור לביתן לאחר ששוחררו מאושוויץ, אך הדיירים החדשים שפלשו לביתן טרקו את הדלת בפניהן. בסיטואציה הזו, הכלב שלהן צ׳ופי זיהה אותן וקפץ עליהן בשמחה רבה. באותם ימים, הדלת הנעולה בפני האחיות שאיבדו את ביתן, עוררה במרצ׳ה כאב וכעס על היחס של המדינה שהיא הקימה, כלפי מבקשי מקלט כיום. כבר באותו היום איירתי את האחיות נפגשות עם הכלב.
האיורים היו חלק חשוב ביצירת הסיפור. כך לדוגמה האיור של בור הסלמנדרות הופיע פתאום והכתיב את ההכנסה של הסלמנדרות לסיפור. רק מאוחר יותר גיליתי שלסלמנדרות נקשרו במיתולוגיה סיפורים על כוחות של כיבוי שריפות או עמידות לשריפה. המטאפורה הזו התחברה לחוויה שלי, של יצירת סיפור נפיץ שקשור במלחמות מתמשכות.
הירידה אל הבור באזור של שורשי העצים, אל החושך, היא אולי הדימוי המדויק בכל תהליך של השלמה וכינון שלום בין אנשים וקבוצות. כדי שתהיה השלמה, צריך את האומץ להיכנס לזיכרונות עמוקים וחשוכים, להכיר בהם, להכיר גם אותנו, ולבחור בדרך שאינה משחזרת שוב ושוב מלחמות ואובדנים. במובן הזה, לאמנות יש את הכוח לכוון את הסיפור, ולטעת תקווה.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post מיכל בת אור // החברות מגבעת הסלמנדרות appeared first on מגזין פורטפוליו.
