מגלים אוצרות // נירה טסלר

הפעם הראשונה

הפעם הראשונה שאצרתי תערוכה בעולם האמיתי היתה בשנת 2016, לאחר שנים רבות של הנחיית תלמידי מגמת האמנות שבראשה עמדתי וארגון תערוכות במסגרות שונות אחרות. נעניתי לקול קורא לאצור תערוכה קבוצתית בגלריה בנימין בקרית המלאכה בתל אביב. הצעתי התקבלה, וביולי 2016 נפתחה התערוכה (לא) עוברות מסך.

בתערוכה הוצגו עבודותיהן של 14 אמניות בסוגי מדיה שונים: ציור, רישום, פיסול, צילום, הדפס, רקמה, וידיאו ארט ורדי־מיד מטופל – שנעשו מתוך הדחף להבין ולבטא מצבים, טראומות, כאב, לחצים וזיכרונות מעיקים. בעקבות התערוכה הבנתי שהעשייה האוצרותית מאתגרת אותי ושארצה להמשיך בדרך זו במקביל לעבודתי כמרצה לתולדות האמנות במוסדות אקדמיים. החלטה זו דרבנה אותי להירשם לקורס אוצרות שהעבירה האוצרת טלי תמיר בבית לאמנות ישראלית.

נירה טסלר בסטודיו. צילום: מ״ל

התערוכה ״לא עוברות מסך״ בגלריה בנימין. צילום: ורדה כרמלי

התערוכה ״זה רק עניין של זמן״, לאה טופר. צילום: מ״ל

לאה טופר. צילום: רן ארדה

התחנה האחרונה

התחנה האחרונה, על כל שלביה, התרחשה במהלך חודש יולי כשאצרתי את תערוכת היחיד ״זה רק עניין של זמן״ לאמנית הוותיקה לאה טופר, בבית האמנים החדש בראשון לציון. בתערוכה חשפה טופר את מגוון הדימויים, התמות והמניעים שמעסיקים אותה מזה שנים, ויצרה חיבור וויזואלי בין דימויים מעולם החי, הצומח והדומם, שחידדו את עיסוקה בגורמים של חלל וזמן מנקודת מבט פילוסופית, אנושית ויצירתית.

בטקסט האוצרותי הסתמכתי על משנתו של הפילוסוף הצרפתי־יהודי אנרי ברגסון, יוצר תורת המֶשֶך (durée), שעיקר עניינה הוא גורם הזמן וכן הכרה, אינטואיציה ויצירה, שתואמים את יחסה של טופר למושאי ציוריה. על רקע זה ביקשתי להבהיר לצופה, שבעבודותיה של טופר אין רמז למקום מוגדר שיכול להעיד על חלל וזמן מסוימים, אלא דווקא לערפול שמהווה בסיס לרעיון של משכיות; כזו שמכילה בתוכה גם את חדוות וזיק הנעורים וגם את צבר האירועים שחוותה הדמות במהלך היותה. משך שמשמר בה־בעת את היופי ואת הקמילה, את המלאות ואת הריק, את האיכויות שהיו ואת אלה שהינן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל, זו האחרונה ממש, תערוכת היחיד (מ)פרקים של האמנית אסתי דרורי־חיות, נפתחה בשבוע שעבר בחלל המאתגר של גלריה עומר תירוש שבכיכר קדומים ביפו העתיקה. דרורי־חיות בקשה להציג את סדרת האסמבלז׳ים שלה מהשנה האחרונה, שיצרה בעקבות תאונה קשה שעברה. בשל ריבוי החללים בגלריה בחרתי להתייחס בתערוכה לא רק לעבודותיה העדכניות, אלא גם לפרקים אחרים בחייה, שמעסיקים אותה גם כיום.

התערוכה כוללת ״חדר מן האגדות״ שמבוסס על העובדה שגם כילדה מצאה מפלט בעולם הדמיון, בו סדרת עבודות וחיבורים מרתקים בין משחקי ילדים לדמויות מהאגדות בגישה ובחומרים לא שגרתיים. סדרת האיקונות, העשויות עלי זהב וצבעי שמן על עץ, שמקשרת כמוטיב חוזר בין חללי הגלריה, עוסקת בצורך לשמר את זיכרון החפצים שהיו בבית הוריה. ולבסוף, קלידי הפסנתר שקבלה בילדותה מסבתה, שאותם פירקה לאחר שלא היה עוד שמיש לנגינה, משמשים כמעין תומכות ומפרקים של זיכרונות ומחברים בין עבודותיה האחרונות לבין הבזקים מתקופת ילדותה, ומככבים בעבודות האסמבלאז׳ שלה מהעת האחרונה.

אסתי דרורי חיות, מתוך התערוכה (מ)פרקים. צילום: מ״ל

העמדת התערוכה של אסתי דרורי חיות בגלריה עומר תירוש. צילום: מור רשף סיון

מכל מלמדי השכלתי

אני מאמינה שהכשרתי הכפולה – הן זו המעשית במדרשה אצל מיטב האמנים והמורים שפעלו בישראל בשנות ה־80, והן זו האקדמית־תיאורטית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל־אביב – דרבנה אותי לבקר באורח קבע בתערוכות חשובות שהוצגו בארץ ובעולם. העניין, הלמידה והחשיפה מקרוב לאוצרות בתערוכות בינלאומיות ובחינת ההקשרים שנוצרו בחלל כחלק מהמסרים שעלו בהן, העמיקו בי את התשוקה לפנות לתחום האוצרות.

בשנת 2016, עם פתיחת הבית לאמנות ישראלית במכללה האקדמית ביפו, נקרתה בדרכי ההזדמנות לחדד את הבנתי באוצרות עכשווית ונרשמתי לקורס יסודות בחשיבה אוצרותית בהנחיית האוצרת טלי תמיר. בקורס לקחו חלק גם מנהלי גלריות ומוזיאונים, אמנים ואוצרים עצמאיים, והמפגש איתם הוליד קשרי־גומלין, חשיפה, תערוכות ופעילויות משותפות שנמשכות עד היום.

תערוכת החלומות

המחשבה על תערוכת החלומות שהייתי רוצה להגות, ליזום ולהעמיד, מעלה על דעתי את החלל העוצמתי במוזיאון לאמנות מודרנית בברוקלין, שבו ממוקמת העבודה The Dinner Party שהגתה ויצרה ג׳ודי שיקאגו, בשיתוף פעולה עם כ־400 אמנים ואמניות מתחומים שונים. אני יודעת שזו דוגמה מגלומנית, אבל בזו אני רואה מודל לתערוכת החלומות שלי… למדתי שמותר לחלום!

מלינה גברעם, מתוך התערוכה ״רואים שקוף״. צילום: מ״ל

בקרוב אצלך

לאחרונה עבדתי על התערוכה הנרחבת והמרתקת ״רואים שקוף״ של האמנית הרב־תחומית מלינה גברעם, בבית האמנים בראשון־לציון. התערוכה של גברעם, שנפתחה במוצאי שבת, מאתגרת לא פחות מזו של דרורי־חיות, אך מסיבות אחרות. בעוד הראשונה עוסקת בסוגיות אישיות, זו שלה עוסקת בסוגיות אוניברסליות.

גברעם עוסקת בהבטים האנושיים, ההומניטריים והפילוסופיים שעולים מאקט בניית חומות הפרדה בין אוכלוסיות באשר הן. היא אינה מבקשת להציג עבודות יפות או אסתטיות, אלא להדהד מציאות חבולה וחצויה באשר היא. לדבריה, חומות הן אטומות ובאטימותן מסמנות את האוכלוסייה שמנגד כשקופה.

האתגר להציב בחלל המרווח עבודות גדולות ממדים ודומיננטיות על מצעים לא שגרתיים, בצד מיניאטורות שציירה על גבי עטיפות דיסקים – כל אלה מרתקים ומדאיגים אותי בה בעת. האתגר החדש שמעלה בפניי התערוכה רואים שקוף הוא האיזון העדין ההכרחי בין הצבה רצינית ובעלת אמירה חברתית, כזו שתעניק לצופים את תחושת ההליכה בין מכשולים וחומות; הצבה שחלילה לה ליפול לקלישאה או לסוג של תפאורה. השמירה על האיזון העדין הזה היא בחזקת אחריותו של האוצר. אני מודעת היטב לאחריות זו ומקפידה עד מאוד לבחון את עצמי ולהישמר בכל פעם מחדש.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן